הריסתם של שלושה בתים באישון לילה ביישוב היהודי מגרון מעוררת שאלות נכבדות בדבר האכיפה הסלקטיבית של החוק ביהודה ושומרון והשימוש לרעה בסמכות של המשטרה ושל הרשות השופטת.
למרות שלמדינה יש הסמכות החוקית לנקוט פעולות שבעיניה הן נחוצות לשם הגנה על החברה שאותה היא נועדה לשרת, האם אכן הריסת הבתים במגרון - כמו זו שבוצעה ב-2009 בעמונה - מוצדקת מוסרית או אתית?
ההתרחשויות במגרון הן דוגמה לאכיפה שרירותית ומפלה של חוקי התכנון והבנייה, במעטה של גלימת שופט ומדי משטרה, שנועדה להסוות מטרות פוליטיות המכוונות נגד יהודים ונגד הציונות.
הבתים, שבנייתם הסתיימה באפריל 2011, סומנו כמטרה על-ידי "
שלום עכשיו", שטען כי אלה נבנו על אדמה פלשתינית פרטית; במאי עתר הארגון לבג"ץ שיורה על הריסתם. חודש מאוחר יותר הם הודו כי טענתם הייתה כוזבת ומשכו את עתירתם. אך זה בכל זאת לא מנע מהם ומהפרקליטות לדרוש להרוס את הבתים, הפעם בטענה כי בנייתן נעשתה ללא אישור. בית המשפט נעתר להם.
המדינה דוברת של "שלום עכשיו" בעלי הבתים לא הכחישו כי בנייתם אכן נעשתה ללא רישיון, אך טענו כי לא ניתן היה להשיג את הרישיון, היות שהרשויות הרלוונטיות סירבו לתת אותו, ובית המשפט העליון הכריז על מגרון כולה כעל ישוב בלתי חוקי ובלתי מורשה והורה על הריסתו.
בעלי הבתים מצדם טענו כי יש להם זכות לבנות במגרון, וכי אין להרוס את בתיהם בלי לספק להם פתרון מגורים חלופי, בדיוק כפי שפוסק בית המשפט במקרים שבהם נדונה בנייה ללא רישיון של ערבים. הם גם שאלו מה פשר החיפזון.
המקרה של מגרון מעלה אפוא כמה שאלות מטרידות.
האחת, מדוע קיבל בג"ץ את עתירתו של שלום עכשיו? לעותרים לא הייתה כל נגיעה לעניין, ולפיכך - שום בסיס לפתיחה בהליך משפטי. הבתים לא הסבו שום נזק לאיש, ויכלו להישאר על-כנם עם שאר הבתים של הישוב. לכן, לא הייתה שום סיבה להרוס אותם, בוודאי לא עכשיו.
השנייה, בנוגע לקהילה כמכלול, בהסתמך על פרקליטות המדינה, קיבל בית המשפט העליון את טענותיהם של העותרים הערביים ושל שלום עכשיו, מבלי לבדוק האם הן תקפות וניתנות לאכיפה. הסמכות לדון בטענה הייתה של בית המשפט המחוזי, וזה לא דן בה.
שלישית, מזכר פנימי ששלח ראש המנהל האזרחי, תא"ל מוטי אלמוז, חושף מדיניות של אכיפה סלקטיבית נגד יהודים. אלא שהוא הרי אינו קובע מדיניות; זו באה מראש הממשלה שאישר את הריסת הבתים במגרון ומשר הביטחון
אהוד ברק שהורה על הפעולה.
רביעית, מדוע דווקא הבתים במגרון נבחרו להריסה? הרי יש אלפי מבנים ערביים בלתי חוקיים, כולל ערים ערביות ובדואיות שלמות בלתי חוקיות. חלק מן הישובים הללו קרויים "בלתי מוכרים", וככאלה הם מצויים בתהליך שאמור להעניק להם הכרה חוקית. במה שונים מהם בתיהם של מגרון ושל ישובים יהודיים אחרים ביהודה ושומרון?
חמישית, האם היו פקידי המדינה, נציגי המנהל האזרחי והשופטים מודעים למדיניות המפלה? האם מדובר בקנונייה בין עובדי הציבור להוציא לפועל את ההריסה מטעמים אידיאולוגיים ופוליטיים? האם המדינה והמנהל האזרחי ייצגו את טענותיהם של הערבים ושל שלום עכשיו?
ששית, מדוע בית המשפט העליון לא הגן על זכויות האזרח של בעלי הבתים? מדוע השופטים לא דרשו לקיים הליכים מנהליים חוקיים על-מנת לקבוע זכויות ובעלות במקרקעין?
שביעית, למי שייכת האדמה שעליה בנוי מגרון? כמו באזורים אחרים ביו"ש שבהם בנו יהודים, אם מדובר בקרקעות של המדינה, מדוע אין המדינה מתירה ליהודים לפתח אותה? למי היא בעצם מייעדת אותן?
אם בתים במגרון ובישובים אחרים אכן נבנו בטעות על קרקע פרטית, יש לפצות את בעליהן. הריסת בתים אלה אינה משיגה שום דבר, אך היא מנחיתה מהלומה על מטרת קיומה של מדינת ישראל ושל הציונות.
שלושת גלי ההריסות במגרון מצטרפים לתשעה גלי ההריסות בעמונה, לעשר הדירות ההרוסות ברובע היהודי בחברון, למאות של מה שהיו פעם בתי יהודים ברחבי יו"ש ולאלפים נוספים בגוש קטיף ובצפון השומרון - מציבות זיכרון לעיוות הצדק הישראלי.
הכל נעשה על-פי חוק, בסמכות המדינה - עדות לחרפה. פעולות כמו אלה רומסות את ההוד וההדר של העם היהודי במולדתו.
