בישראל קיימת סלחנות כלפי הפרת חוק כאשר היא מתבצעת במסגרת סכסוכי עבודה. וכך יכולים עובדי הרכבת לבזות את בית הדין ולהתעלם מההוראה לחזור לעבודה סדירה, משום שהם יודעים שרוב הסיכויים הם שלא יקרה להם כלום. אתם מתארים לעצמכם שמישהו יעז לעצור אותם? הרי במקרה כזה, הרכבת תושבת מיידית עד שהעצורים ישוחררו.
הפטנט הזה כמובן לא שייך רק לעובדי הרכבת. יותר מדי פעמים אנו שומעים על ועדים שמתכנסים לדון האם לציית להוראות בית הדין. כנגד זה, אנו לעולם לא שומעים על נקיטת צעדים כלפי מי שיודעים לבקש את עזרת בית הדין כאשר נוח להם, אך יורקים עליו בקשת כאשר פסיקותיו לא נראות להם. לפעמים חברי הוועד מצליחים להיעלם וכך אי-אפשר למסור להם את הצווים; לפעמים לוקח להם זמן להעביר את ההוראות לחבריהם בשטח; ולפעמים - ולעיתים יותר ויותר קרובות - הם פשוט מתעלמים.
זהו חלק מהאנרכיה הכוללת ההולכת ומשתררת ברחובותינו, כאשר שמירת החוק היא אופציה והציות לבית המשפט הוא עניין לשיקול דעת. אפשר לדון ארוכות בסיבות לכך ובדרכים לשינוי המצב, אך לא זה הנושא כרגע. נסתפק בשאלה נקודתית: כיצד אפשר להפסיק את הביזוי הזה של בית המשפט ואת ההתעללות הזאת בציבור?
מעבר לדרכים הברורות של פעילות כנגד מי שמבזה את בית המשפט במעצרים, בקנסות ובכתבי אישום, רצוי לשקול שני צעדים ספציפיים בתחום יחסי העבודה. האחד: כדאי לקבוע, שמי שמבזה את בית הדין - ולא משנה אם מדובר במעביד או בעובד - לא יוכל ליהנות מהגנתו פרק זמן מסוים. נכון שמדובר במניעת זכות יסוד של גישה לערכאות, אך זוהי מניעה מידתית והוגנת ממי שמוכן להישמע לבית המשפט רק כאשר נוח לו. יתרה מזו: העיקרון של ציות לבית המשפט צריך לגבור על זכות הגישה אליו, מהסיבה הפשוטה שבלי ציות - אין כל טעם לגישה.
אפשר לקבוע בחוק מדרג שבתוכו יוכל בית המשפט לנוע, כך שתקופת ההגבלה תעמוד ביחס לחומרת הביזוי, לאורכה ולהישנותה. ככל שהביזוי יהיה חמור יותר, ארוך יותר ותדיר יותר - כך תקופת החסימה תהיה ארוכה יותר. לצד זאת, יהיה צורך לקבוע מנגנון שלא יאפשר למעביד לנצל לרעה את תקופת החסימה ולפעול נגד העובדים בצורה שתפר את החוק ואת ההסכמים איתם.
צעד שני ויצירתי יותר הוא לאפשר לבית המשפט לפזר ועד עובדים. כיום יכולים בתי המשפט לפרק חברות ולשלוח הביתה את הנהלותיהן, ואילו שר הפנים יכול - בצעד מינהלי גרידא - להדיח ראשי רשויות מקומיות שנבחרו כחוק, לפזר את מועצותיהן ולמנות ועדות קרואות. כלומר: החוק הישראלי בהחלט מכיר במצבים בהם טובת הציבור - ויהיה זה ציבור רחב של יישוב או ציבור צר יחסית של נושים - מחייבת להמיר את הגוף הנבחר בגוף ממונה.
אין שום סיבה לא להחיל את אותו עיקרון על ועדי עובדים. אם ועד מפר את החוק, הוא פוגע במישרין הן בבוחריו והן בציבור כולו; וכפי שאנו יודעים, הפגיעה יכולה להיות אנושה ורחבה. בעשותו זאת, הוא משמיט את הקרקע מתחת ללגיטימיות של פעולותיו ושל עצם קיומו. זכותו וחובתו של בית המשפט להתערב במקרים כאלו, על-מנת להגן הן על העובדים מפני ההשלכות של הפרת החוק בידי נציגיהם, והן ובעיקר על הציבור.
במקרה כזה, יקבע בית המשפט מי מייצג את העובדים עד שייבחר ועד חדש. האם תהיה זו ההסתדרות במישרין, האם יהיה זה אדם מטעם בית המשפט או כל פתרון אחר אותו יקבע החוק. בכל מקרה, רק הגורם הזה יהיה רשאי לנהל מו"מ ורק ההבנות שיושגו איתו יחייבו את המעסיקים. אם העובדים יסרבו לשתף איתו פעולה - יישארו ללא ייצוג.
חשוב לזכור: העקרונות החשובים של זכות ההתארגנות וזכות השביתה אינם פועלים בחלל ריק. לצידם יש עקרונות לא פחות חשובים של קניין הציבור, כבודו ושלומו. כל שביתה פוגעת בציבור, ועל החוק ובתי המשפט לוודא שהפגיעה הזאת תהיה מידתית. ברגע בו בית המשפט אוסר לשבות, מוכח בכך שהאיזון הופר ושהפגיעה בזכויות הציבור קשה מדי. לכן, חובה לתת לבתי המשפט את הכלים להגן בצורה פעילה על הציבור ולא לאפשר לוועדים בריוניים להשליט טרור.