להלן נוסח סעיף 79 א' לחוק בתי המשפט:
"פשרה 79א.
(א) בית משפט הדן בעניין אזרחי רשאי, בהסכמת בעלי הדין, לפסוק בעניין שלפניו, כולו או מקצתו, בדרך של פשרה.
(ב) אין באמור בסעיף קטן (א) כדי לגרוע מסמכותו של בית המשפט להציע לבעלי הדין הסדר פשרה או לתת, לבקשת בעלי הדין, תוקף של פסק דין להסדר פשרה שעשו ביניהם".
לכאורה, מדובר בקיצור הליכים מבורך, תוך עקיפת הביורוקרטיה והמעטת עינויי הדין.
למעשה, ככל שמומעטים עינויי הדין לאור נקיטת דרך זו המותווית בסעיף 79 א לחוק בתי המשפט, עלול צד לדיון למצוא עצמו סובל פי כמה, לא מעינויי דין, אלא - מעינויים שלאחר הדין, ואין לאל ידיו לעשות בנדון דבר.
אנשים פונים לבית המשפט, כדי שלאור עקרונות הצדק, בצד הידע המשפטי המצוי אצלו, ירד לעומקן של הסוגיות שבמחלוקת וייתן פסק דין. תחת זאת לפעמים מציע בית המשפט או אף מפתה צדדים לדיון לרדת מהטענות ובדיקתן, לסמוך על שיקול הדעת ועל האינטואיציה של השופט, ולהסכים מראש לפשרה על דרך הסכמה לפי סעיף 79 א לחוק בתי המשפט.
בית המשפט במקרים רבים מפעיל את מעמדו כדי לאנוס את הצדדים לדיון להסכים לקצר הליכים, תוך ויתור על השמעת עדים וחקירתם הנגדית, לרבות עדים מומחים, הימנעות מבחינת ראיות [תמונות ומסמכים], וקיצורי דרך אחרים כפי שהם מנוסחים בהסכם הדיוני, לרבות הגבלת אורך הסיכומים, הננקטת גם בהליך רגיל.
הגבלת אורך הסיכומים ננקטת גם על-ידי בית המשפט העליון, היוצר בכך דוגמה לבתי המשפט כולם. מדובר בפרשה כאובה בפני עצמה, התורמת רבות לזילות הצדק, לא רק כשמדובר בפשרה לפי ס' 79 א'.
אזכור הגבלת היקף הסיכומים כאן, בא להמחיש את הנטייה של בתי המשפט להתחמק מעיקר תפקידם, ולהזהיר בפני כל אחת מהתופעות הנ"ל - קל וחומר מפני שילובן של השתיים.
מקצרים לך את הסיכומים? לפחות אל תסכים ל-79 א'.
הזהירות מופנית לעצם ההסכמה לדילוג על הליך הראיות או לצמצומו.
בדילוג על הראיות, יקשה להציג עמדה, במיוחד בתחום ליקויי הבנייה הנשענים בדרך כלל על עובדות בצד גישות מקצועיות של מומחה.
לעניין העובדות, אין תחליף להוכחתן בדרך ישירה של מתן עדות המלווה בהצגת מסמכים. כאשר מדובר בליקויי ריצוף בהיקף הגדול מזה המתואר בחוות דעת מקצועית של מומחה בית המשפט, יש מקום להוכיח את הטעות שבחוות הדעת על-ידי עדות ישירה והצגת התמונות כמו גם על-ידי ביקור בית המשפט באתר. כל זה נמנע, כמובן, ברוב קיצורי ההליכים, ובית המשפט נותר רק עם המסמכים הכתובים שבפניו. במצב זה, ייטה בית המשפט לתת משקל רב עוד יותר לחוות הדעת, ולא יוכל להיווכח בטעויות עובדתיות בה, בין מתוך טעות ובין מתוך כוונה תחילה שמקורה בגישה עוינת של מומחה בית המשפט כלפי צד לדיון.
במישור המקצועי, בית המשפט קורא את חוות דעתו המקצועית של מומחה, ובנטייתו לקבלה [גם קבלתה "כזה ראה וקדש" מהווה קיצור הליכים] - יהא לו נוח מאוד [במסגרת פשרה] לקבלה בשלמות, מבלי לבור את ההערכות שבמומחיות מן הקביעות העובדתיות, ועולה החשש כי גם בזה יקצר בית המשפט את ההליכים, בבחינת "עבירה גוררת עבירה".
הזהירות מופנית כלפי הגדלת סמכותו של בית המשפט והאמון המופרז בו - אמון יתר בבית המשפט, בכושרו השיפוטי, במודעות שלו לצדק, ברצונו להתעמק בסוגיות הבאות אל פתחו - עלול להתגלות כאמון שווא. האמון המופרז בבית המשפט לא רק שעלול להיות לשווא ולגרום למפח נפש, אלא הוא גם תורם לזילות ברמת השיפוט של בית המשפט.
הזהירות מופנית לסיכוי הפגיעה בזכות הערעור - זכות הערעור היא זכות יסוד בהליכי המשפט וראוי לצטט בעניין זה את דברי השופטת א' פריאל בבש"א 6847/04
גדילן חברה להשקעות ונכסים בע"מ ואח' נ' וייזר ראובן ובלהה, בית משפט השלום, [לא פורסם, מובא בספר "ליקויי בנייה כרך א'" מאת א' בן עזרא בהוצאת "בורסי" עמ' 266]:
"כמו-כן ספק בעיני אם ניתן לייחס תוקף משפטי להסכם השולל מלכתחילה את זכות הערעור אשר הוכרה כזכות דיונית מן המעלה הראשונה [ראה בהקשר זה, אף כי אינו חל על הליכי בוררות, סעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה, כן ראה בג"ץ 10109/02 בג"ץ 78/03
גדי כץ נ' בית הדין הגדול פ"ד נז (2) 875]".
בעניין הפגיעה של הפשרה לפי סעיף 79 א' לחוק בתי המשפט בזכות הערעור יש שתי גישות: לפי גישה אחת, אם פסק הדין מנומק, אזי גם כשהוא על בסיס סעיף 79 א - יש מקום לערער עליו ולבחון בערעור את הנימוקים שנכללו בו. ראה בעניין זה את ע"א 804/95
בירן ציפי ואח' נ' תומר הצפון בע"מ ואח', לא פורסם, מובא בספר "בוררות - הלכה ומעשה" מאת א' בן עזרא וש' גולן, הוצ' "אתיקה" 1977 עמ' 273.
פסק דין זה השופט ד' ביין, דן בערעור לגופו למרות שפסק הדין קמא ניתן בהסכמה על-פי סעיף 79 א, וזאת מהטעם שפסק הדין קמא היה מנומק אף על-פי שיכל להיות בלתי מנומק;
בית המשפט שבערעור הלין על כך שהשופטת קמא נימקה את פסק דינה שלא לצורך.
לפי גישה שנייה, עצם העובדה כי הייתה הסכמת הצדדים לפשרה, מאיינת את זכאותם לערער. משמעות הדבר היא כי אם נעתרת להצעת בית המשפט - הפסדת זכות דיונית מהמעלה הראשונה, גם כאשר מבחינה עניינית ההפסד הזה אינו כורח המציאות, שכן פסק הדין מנומק וניתן להתייחס לנימוקיו בערכאת ערעור.
בע"א 1128/05
קליימן מרצלו נ' אחים שרבט בע"מ, בית המשפט המחוזי בנצרת, [פסק הדין מובא להלן], בית המשפט דן בערכאת הערעור בפסק הדין של בית המשפט קמא אשר ניתן לפי סעיף 79 א לחוק בתי המשפט, אך נומק, ואף התערב בו ושינה אותו, אולם - עשה זאת רק לגבי כמה נושאים זועקים לשמים, כמו - הימנעות מהכללת מע"מ לפיצויים שניתנו, וזאת [ביטול הזכות למע"מ] בניגוד להלכה פסוקה של בית המשפט העליון. צמצום הערעור נבע מתוך גישה כי כאשר ניתן פסק דין על סמך סעיף 79 א' - אז מצטמצמת ומתמעטת זכות הערעור, או כפי שצוטט שם מפי בית המשפט העליון -
"אכן, כלל ידוע הוא כי בית משפט שלערעור ימעט להתערב בפסקי דין שניתנו על דרך של פשרה".
לאמור, התערבות מהוססת ומוגבלת.
לסיכום ייאמר כי הפרזה בשימוש בסעיף 79 א טומנת בחובה מלכוד מסוכן.