בשנת 1962 הפקיעה עיריית פתח תקוה קרקעות שהיו מצויות בתחומה. ארבעים שנה לאחר מכן, בשנת 2002, הוגשה תביעה מטעם עיזבונו של הבעלים המקורי לקבלת פיצויי הפקעה. מנגד טענה העירייה כי יש לסלק את התובענה על הסף הן מחמת התיישנות הן מחמת שיהוי.
בית המשפט המחוזי שדן בתובענה דחה את התביעה על הסף מחמת התיישנות, תוך שהוא קובע כי הוראות חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן - חוק ההתיישנות) חלות על תביעה לפיצויים, וכי על-פי הוראות החוק חלפה תקופת ההתיישנות. ובמילים של כב' השופט גרסטל: "חוק ההתיישנות, כלשונו וכרוחו, מחיל עצמו על כל תובענות לתשלום פיצויי הפקעה, ואין בסעיף 16 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן - פקודת הקרקעות), כדי למצות את נושא ההתיישנות בשאלה של פיצויי הפקעה, וממילא אין בו כדי לדחוק את רגליו של חוק ההתיישנות. תובענות לפיצויי הפקעה הן תביעות כספיות הבאות בגדר "תביעה בשאינו מקרקעין" במובן חוק ההתיישנות, ולכן חלה עליהן התיישנות בת שבע שנים" (ה"פ 1058/02).
לאור האמור הגישו היורשים בשם העזבון ערעור כשהם טוענים כי תביעה לפיצויי הפקעה אינה נתונה להתיישנות מכוח דיני ההתיישנות הכלליים. כמו-כן טענו המערערים כי סעיף 16 לפקודת הקרקעות קובע הגבלת זמן להגשת תביעה לקבלת פיצויים (המוגשות לבית משפט מכוח סעיף 9 לפקודה), ולכן הוא הסדר התיישנות מיוחד השולל את תחולתו של חוק ההתיישנות.
שלושת השופטים אשר ישבו בדין בע"א 5964/03 (המשנה לנשיא חשין, השופט גרוניס, השופטת ארבל) הפכו את ההחלטה וקבעו פה אחד כי חוק ההתיישות חל על תביעות לקבלת פיצויי הפקעה, אך נחלקו בדעותיהם באשר לשאלה מהו מועד תחילתו של מירוץ ההתיישנות בתביעות אלה.
לאור זאת העביר המותב את הנושא שבמחלוקת לדיון נוסף. בפסק הדין שניתן 21.3.2013 נקבע כי "עילת התביעה בגין פיצויי הפקעה לפי פקודת הקרקעות, נולדת, לכל המאוחר, במועד בו תפסה הרשות חזקה במקרקעין" (דנא 1595/06 עזבון המנוח אדוארד ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקוה). דהיינו מועד תחילת מרוץ ההתיישנות יכול להיקבע ע"פ המועד בו ביצעה הרשות המפקיעה אקט של תפיסת חזקה בנכס (לדוגמה גידור שטח, הצבת מחוברים וכו') .
לאור ההשלכות מרחיקות הלכת של הפסיקה, קבע ביהמ"ש הוראת שעה לפיה "ההלכה זו תיכנס לתוקף בעוד שלוש שנים מהיום. משמע, ההלכה לא תחול על תובענות לפיצויי הפקעה התלויות ועומדות לעת הזו ושטרם ניתן בהן פסק דין חלוט. כמו-כן, ההלכה לא תחול אף לגבי תובענות שתוגשנה בשלוש השנים הבאות. עם זאת, הנתבעים בתובענות שההלכה החדשה לא תחול לגביהן כאמור, רשאים להעלות כנגד התובענות טענת שיהוי".
הואיל וכידוע רשויות מקומיות לא ממהרות לתפוס חזקה בנכסים מופקעים, ולעיתים חולפים שנים למן ההפקעה עד שהללו מממשות את זכויותיהם בנכסים המופקעים, ניתן להעריך כי בעקבות ההלכה החדשה מעגל תובעי פיצויי הפקעה יגדל, כאשר סלע המחלוקת יהיה סביב השאלה "מתי תפסה הרשות חזקה בנכס", ו"מה מהווה תפיסת חזקה" (האם לדוגמה הצבת שלט מהווה חזקה?).
השלכה נוספת שקרוב לוודאי תקום עקב ההלכה החדשה היא הסטת הנטל הראייתי על הרשויות המקומיות להוכיח, מתי לראשונה הם תפסו בפועל חזקה בנכסים המופקעים. ככלל שאלה יתקשו להוכיח את האמור, יוסט מועד תחילת ההתיישנות ובכך "תגדל" התקופה בה ניתן יהיה להגיש תביעות פיצויי הפקעה מכוח פקודת הקרקעות.
אין זה מן הנמנע כי בתום תקופת הביניים, היינו למן כניסת ההלכה החדשה לתוקף ב 2016, נהיה עדים לתביעות פיצויים על בסיס ההלכה החדשה, וזאת בעיקר ברשויות מקומיות שלא ימהרו לעשות סדר בביתם ולאחזר ראיות המצביעות על מועד תפיסתם חזקה בנכסים המופקעים. לשון אחר, רשויות מקומיות שיערכו ניהול סיכונים משפטי, יוכלו להבטיח כי יעלה בידם לדחות תביעות מסוג זה על הסף, בתום תקופת התיישנות, במועד הסמוך ביותר למועד ביצוע ההפקעה.
פסק דין זה מצטרף לפסקי דין נוספים המטילים על הרשוית המנהליות חובה לפעול בצורה הוגנת ובשיקול דעת בכל הנוגע לקניינו של הפרט. מעניין יהיה לראות האם רשויות אלה יעמדו "בציפויות" שביהמ"ש העליון תולה בהם וימהרו לתפוס חזקה בנכסים מופקעים, אחרת הקופה הציבורית תצא נפסדת פעמיים: גם יוצאו כספים כדי להוכיח בדיעבד את מועד תפיסת חזקה בנכסים המופקעים, וגם הללו ימצאו במצב בו הם נדרשים לשלם פיצויים גם לאחר שתקופת התיישנות למן מועד ההפקעה פגה.