שוק האנרגיה הישראלי כמרקחה. הגילוי של עתודות הגז הנמצאות בקרקעית המים הטריטוריאליים (האזור הכלכלי) של מדינת ישראל הסעיר את מוחותיהם של כלל הציבור בישראל ונדמה כי כולם מבקשים להשתתף בשמחת השואבים.
בצד סערת גילוי משאבי הגז התרחשה לה שמחה קטנה יותר של הפקת הון ממי ים, והיא שמחתם של פרנסי חדרה. אין מדובר בגילוי שדה גז בחוף הרחצה העירוני ואף לא בגילוי עתודות נפט בגבעת אולגה, אלא בניסיון של העירייה להטיל ארנונה בגין שימוש במי הים.
האומנם? כיצד יתכן הדבר? הרי ארנונה הנה מס המוטל על "נכסים" ומחושב "לפי יחידת שטח בהתאם לסוג הנכס, לשימושו ולמקומו" (חוק ההסדרים), כאשר המונח נכס מוגדר כ"בנינים וקרקעות שבתחום העירייה, תפוסים או פנויים, ציבוריים או פרטיים, למעט רחוב" (פקודת העיריות).
לצורך מתן מענה לשאלה זו נצטרך לספר את הסיפור מראשיתו.
סיפור המקרה
עיריית חדרה הגישה למשרד הפנים בקשה להגדיל את תחום שיפוטה לכיוון מערב לרבות אזור הפעילות של תחנת הכוח "אורות רבין" של חברת החשמל, שטח שעד כה נעדר מעמד מוניציפאלי.
משרד הפנים אישר את הבקשה והעביר ביולי 2010 את שטח הנמל שבתחנת הכוח "אורות רבין" לתחום שיפוטה של עיריית חדרה, "וזאת במטרה לדאוג שגוף אחד יהיה אחראי לשטח מבחינה תכנונית וסביבתית".
עוד לא יבש הדיו על ההחלטה לתיקון גבולות העיר ובספטמבר הוציאה העירייה חיוב בארנונה על סך 3,950,717 שקלים בשל התקופה שבין 7 ביולי - 31 באוקטובר לשנת 2010, בגין שטחי הנמל, לרבות שטח הים.
זמן קצר לאחר מכן שלחה העירייה חיוב נוסף, לשנת 2011, בגין שטחי הנמל והים, על סך של 12,527,753 שקלים, שכמחציתו הוא בגין חיוב 142,336 מ"ר המסווגים כ"בריכת מים פתוחה/מאגרי מים" שהם למעשה שטח מי ים הנמל.
מתיחת דיני הארנונה אל מעבר לתחום היבשתי
על-רקע החיוב עתרה חברת החשמל לביהמ"ש לעניינים מנהליים נגד עיריית חדרה וטענה, בין היתר, כי "הטלת ארנונה על שטח הים נוגדת את ההלכה הפסוקה, וכי סוג נכס זה אינו מקבל שירותים מוניציפאליים".
מנגד טענה העירייה כי "הואיל ושטח הים מהווה חלק בלתי נפרד מהפעילות התפעולית והעסקית של העותרת" יש להטיל חיוב. עוד טענה העירייה כי "קרקעית הים הנה "קרקע" המצויה בשטחה המוניציפאלי של המשיבה וככזו היא ברת מיסוי; כי אין קשר ישיר בין חובת תשלום הארנונה לשירותים המוניציפאליים לנכס מסוים"
פס"ד שניתן ב 25.4.2013 דחה ביהמ"ש את טענות העירייה וקבע כי "שטח הים אינו בר חיוב בארנונה". כב' השופטת וילנר הגיעה למסקנה זו מניתוח הפרשנות הלשונית של הסיווג "כי על-פי ההיגיון הבריא, מבחן השכל הישר והמשמעות הרגילה בלשון בני אדם, הים התיכון אינו מהווה "מאגר מים" או "בריכה פתוחה". להבדיל מים שמימיו המלוחים זורמים מחלקו האחד לשני, הוא יציר הטבע ואינו תחום (ואשר רוב חלקיו והמים בהם חורגים מתחום שיפוט המשיבה), מאגר מים ובריכה הינם דרך כלל מעשה ידי אדם, מתוחמים בגבולות ומשמשים למקום אגירת מים מתוקים".
מקור נוסף עליו נשען ביהמ"ש הוא היקש מהוראות חוק אחרות שהעלה "כי הים אינו מאגר מים או בריכה". ואכן ים אינו בחזקת קרקע תפוסה. כשם ש"ים" אינו "יבשה", כך "ים" אינו "קרקע תפוסה".
גם פרשנות תכליתית של המקרה הביאה את ביהמ"ש לאותה מסקנה- "מטרת הטלת הארנונה היא לאפשר לרשויות המקומיות למלא את חיוביהם כלפי תושביהם ולהעניק להם את השירותים שעליהם לספק על-פי דין" ובהם פינוי אשפה, סלילת כבישים, הסדרת תאורה ועוד. לאור זאת, תהה ביהמ"ש, "עולה שאלה של ממש - אלו שירותים כלל יש ביכולתה של המשיבה לספק לעותרת בקשר עם שטח הים, אשר יצדיקו גבייה שנתית של ארנונה בסך של קרוב לשישה מיליון שקלים?". לאור תוצאה זו קיבל ביהמ"ש את העתירה, ביטל את החיובים והשית על העירייה 20,000 שקלים הוצאות משפט.
סיכום
הכלל שעוגן בפסיקה באשר לאזרחים הוא כי "התחמקות ממס היא בלתי חוקית בעוד שהימנעות ממס היא פרי תכנון מס לגיטימי" (בפרשת פרומדיקו(. כלל זה יפה לנישומים, אך מה באשר לרשויות המדינה, האמונות על קביעת כללי המשחק המיסוי ואכיפתם, תוך הענשת אלה המפרים אותם? האם תמיד על האזרחים לקבל את קביעותן? המציאות מגלה, כפי שראינו במקרה הנדון, כי מוטב תמיד לעמוד על המשמר.