|
בת שש עשרה,
עולם כבד על כתפיה.
פערים בחברה,
מדברים אֶלֵיהַ.
שתיל, לִבְלוּבו אך החל,
באביב חייה,
לאהבת אדם,
הפנתה מָאַוַויֵיהַ.
באמונה, קולה נתנה,
ללהט״בית הקהילה,
להביע ולתמוך, צעדה,
בגאווה, בתקווה.
נשמתה גאתה
עם המשימה התאחדה,
חיוך של סיפוק
נגדע בדקירה עזה,
סכין שנאה חדרה.
נפל הפרח,
בדמה מתבוססת.
בשמחה יצאה בבוקרו של יום,
לזרועות אמה חזרה בארון.
עיני שכולה קרועות,
טולטלה, כרעה, קרסה,
לתהום נפלה.
כיצד לעכל המהלומה.
בתה שאהבה,
במאכולת סכין,
ביד מתועב,
״שליח״ בשם אל רם,
נמחתה מעל פני האדמה.
ביד רכה את גופתה עטפה
לשדיה אימצה
אולי שוב פיה תפתח
עוד אחת יניקה
בתי היקרה
לפני לכתך ממני לעולמי עד.
אוי בתי,
לו אני במקומך ?
הכיצד אעמוד על קברך ?
בבקשה רוצה לשכב לצידך.
מי זה האלוהים הזה,
שבמחי, סדרי עולם שינה.
מי הוא, אוצר אהוב נתן,
״שליח״ החליפו בכאב נורא.
נשמתי למאכולת אש נכנסה,
נשרפה, דאבה.
למה לא אני במקום הילדה.
סכין ״השליח״
לב זעיר פלחה,
בייסורים חדרה
לגב אם שכולה,
גורלות חתכה.
נשמתה לא תדע עוד מנוחה,
את האל הרם,
שאלה בדממה רותחת.
אם הנרצחת. |
