הארץ מפנה מדי ערב גבה לשמש, נוטה אל הלילה, שוקעת,
ורק בעלות האילת, תיסוב שוב, תביט אל מעלה ואורו פניה.
היא כאן, השמש. כמו חיכתה לה לארץ לשוב ולפנות אליה
אחרי שהיא נחה, לאה מן האור, בחשכה עמוקה
בה הראו לה בחלומות בהירים מה שהיום היכה בסנוורים.
זה חסד שהשמש עושה עם מי שקשרה גורלה עם אורה.
היא לעולם, אבל היא ממתינה מדי ליל וליל בפינה צנועה
ברקיע עד שהארץ תשיב את נפשה מן האור לבל תתעוור
ותצא לשייט הלומת שיכרון בין בולעני החורים השחורים.
מעט מן החושך כי טוב.
