בעוד הטליבאן כובש עוד ועוד ערים מרכזיות באפגניסטן, המדינות השכנות מתחילות לחשוב על מצב בו הארגון ישלוט במדינה כולה – מדווח אקונומיסט. ברוב שני העשורים האחרונים, מדינות אלו עמדו מן הצד או בחשו בענייני אפגניסטן במטרה לקדם את האינטרסים שלהן. אך כעת הן עשויות להרגיש צורך דחוף להתערב. "כל שכנותיה של אפגניסטן כבר השלימו, בצורה רכה, עם השתלטות של הטליבאן", סבור הפרשן הבריטי עוּמֶר כרים. הבעיה היא שבעוד רובן אינן ששות למחשבה של הטליבאן בחצרן האחורית, הן אינן מסוגלות להסכים מה לעשות וכל אחת מהן מנסה לדאוג לעצמה.
פקיסטן היא המשמעותית ביותר, עם הגבול הארוך ביותר והקשרים העמוקים ביותר עם אפגניסטן לצד קשר קרוב לטליבאן. הממסד הביטחוני רב-העוצמה שלה שיחק משחק כפול זמן רב: פומבית הוא תמך במלחמתה של ארה"ב נגד הטרור, ובסתר – העניק מקלט לאוסמה בן-לאדן וסייע לקיצונים המוסלמים באפגניסטן. פקיסטן עסוקה הרבה יותר בעימות עם הודו והגנרלים שלה רואים את אפגניסטן כ"עומק אסטרטגי". המטרה המרכזית שלהם היא למנוע את השליטה בה מכל גורם אחר, גם אם המשמעות היא להשתמש בטליבאן.
הסיכון לפקיסטן ממדיניות זו אינו שולי: למעלה מ-20,000 מאזרחיה נרצחו בפיגועים איסלמיסטיים בשנים 2016-2002, שבוצעו ברובם בידי קבוצות הקשורות לאפגניסטן. למרות כל זאת, רבים בממסד הפקיסטני מתארים בשיחות פרטיות את השתלטות הטליבאן על אפגניסטן כניצחון לאיסלאם, תבוסה לארה"ב ואצבע בעין להודו המסייעת לממשלה בקאבול. רשמית, פקיסטן תומכת בהגעה להסדר ולא בהשתלטות צבאית של הטליבאן, וטוענת שיש לה השפעה מועטה בלבד על האיסלאמיסטים. דיפלומט אמריקני אומר כי בסופו של דבר יגלו הגנרלים הפקיסטניים, כי אצבעותיהם נכוו כאשר שיחקו בגפרורים האיסלאמיסטיים.
לאירן, שגם לה יש גבול ארוך עם אפגניסטן, יש יחסים בעייתיים יותר עם הטליבאן. אין ספק שמנהיגיה שמחים לראות את "השטן הגדול" (ארה"ב) נוטש את שכנתה. אבל כמוסלמים שיעים, הם מתייחסים בחשדנות לטליבאן הסונים. אירן גם מודאגת ההרואין הזול ושטף הפליטים המגיעים מאפגניסטן, ובמיוחד מהמיעוט ההזארי – שיעים אותם רודף הטליבאן באכזריות. עם מעט יכולת ללחוץ על הטליבאן ובלא קשר עם הממשלה הנוכחית בקאבול, אירן צפויה להושיט עזרה למיליציות מקומיות באזור הגבול איתה.
פינה נידחת באפגניסטן – מעבר ווקהאן – גובלת בסין, אשר נמנעה מהתערבות בה והותירה את הבוץ למדינות המערב. אבל כבת-ברית קרובה של פקיסטן, התקרבה סין לטליבאן ואירחה בחודש שעבר נציגים בכירים של הארגון. דאגתה העיקרית היא למנוע את הפיכת אפגניסטן לבסיס אחורי לבין המיעוט האוייגרי, אותו היא רודפת באכזריות במחוז שינגיאנג. הטליבאן אומנם הבטיח שהשטח שבשליטתו לא ישמש "נגד בטחונה של כל מדינה אחרת", אבל הסינים ערים לדיווחים לפיהם אלפי אוייגרים התגייסו לשורות הטליבאן.
לאפגניסטן יש גם שלוש שכנות קטנות יותר: טג'יקיסטן, אוזבקיסטן וטוקרמניסטן. קיצונים מוסלמים מכל שלוש המדינות מצאו מקלט באפגניסטן, ולנוכח העובדה שאזור הגבול מצוי כעת כולו בידי הטליבאן – הן חוששות, ובצדק, שמא אלו יחזרו לארצותיהם. כל השלוש הידקו את יחסיהן הצבאיים עם רוסיה, אשר בשבוע האחרון ביצעה סיורים עם כוחות טג'יקיים ואוזבקיים לאורך הגבול עם אפגניסטן כדי לשגר איתות לטליבאן.
עד כה, מציין אקונומיסט, שכנותיה של אפגניסטן לא מילאו תפקיד מועיל. בישיבה מועצת הביטחון לפני שבועיים מנעה הודו, אשר שימשה כיו"ר, את השתתפות פקיסטן – כתגמול על צעד דומה מצידה של פקיסטן בישיבות קודמות שעסקו באפגניסטן. הנסיונות לכנס את השחקנים האיזוריים בקטר בשבוע שעבר לא היו מוצלחים יותר. ארה"ב ניסתה לשכנע את הטליבאן להאט את התקדמותו ואיימה בבידוד דיפלומטי אם לא ייענה. סביר להניח שנציגי הארגון הסתכלו סביבם באולם הישיבות והחליטו שזהו מחיר ששווה לשלם.