הרשוני נא לחרוג מ"המוסכמות החברתיות" ולהביע דעה אחרת, שבכל הכבוד נראית לי יותר נכונה.
מצעדי הגאווה
בעוד החברה מסתייגת מבוטות מינית מוגזמת בפרהסיה הנה "מצעד הגאווה" חורג מהסתייגות זו. איני מותח שום בקורת על הומוסקסואליות או חסידיה. זו מדינה חופשית וישכב כל איש עם מי או מה שטוב לו עמו. לא חל כאן דין התורה הקובע דין מוות לאיש, וגם לא הדין השרעי נוסח אירן בו דין המוות גם מבוצע בימינו [בל תבינוני לא נכון: רדיפת הומוסקסואלים פסולה בעיני ודין הריגתם הוא רצח, גם אם בפסק-דין של התליין ראיסי, מנהיגה הדגול החדש של אירן].
עם זה אינני מבין מה טעם אדם יפגין בציבור את נטיותיו המיניות. כלום ראוי שגם "הסטרייטים" יפגינו, וכן בעלי נטיות אחרות, בין שחל עליהן איסור מדאורייתא ובין שסתם אינן מקובלות בציבור?
אולם גם אם אותו ציבור כה חש נחיצות להפגין את, ולמען, נטיותיו - מדוע עליו לנקר עיני מי שסולדים מהמצעד ורואים בו מתן פומביות לעבירה חמורה על איסור דתי? כלום לא די במצעדים בערים מתירניות כמו תל אביב וחיפה? האם יש כורח לקיימו בעיר כמו ירושלים בה מרבית תושביה חרדים, דתיים ומסורתיים או מוסלמים?
תמהני אם מארגני צעדה כזו יקיימוה גם באום אל-פחם? בטהרן או במכה? או אולי נוח לנצל את הסובלנות והפתיחות של הציבור הישראלי, לזעוק על חופש ההפגנה ולהציגה כחלק מהזכות להבעת דעות חופשית? לדעתי סובלנות ופתיחות אלה כבר מעט נמתחו מדי.
2. מצעד הדגלים
אין כל רע בהנפת דגלי לאום וצעידה עמם בשמחה וריקודים. אנו מדינה חופשית המתגאה בעצמאותה, בדגלה ובחופש ההפגנה והבעת הדעה בה. אולם חופש הבעת הדעה אינו חופש לפגוע באחר או לגרום למהומות ולשפך דם. אכן הבעיה עדינה ולשני הצדדים טענות. אלה טוענים לחופש ההפגנה ואלה טוענים להעכרת האווירה ולהתגרות בהם. מקובל עלינו הכלל "לא די להיות צודק, עליך גם להיות חכם".
כאשר האווירה לוהטת רשאי גם הריבון לגלות גמישות מסוימת ולהעדיף שמירה על חיי-אדם או מניעת פציעות והפרת הסדר ממימוש דרקוני של ריבונותו.
אין המדובר בטקס ממלכתי או דתי קיים אלא במצעד שמספר אזרחים החליטו לארגנו וכיום, אחרי מספר שנים, טוענים להיותו מסורת, ולא היא. אם התפרעות בכבישי הדרום, להבדיל, מתמשכת כבר מספר שנים ללא אכיפת החוק אין היא הופכת למסורת, להפך - באותו מקרה שונה אמנם, יש לסלק "מסורת" כזו מן העולם וביד חזקה.
גם במצעד הדגלים חייב הריבון, ובמקרה זה שליחתו המשטרה, לשקול את הפרת הסדר, את ההתפרעות הצפויה והפגיעה הנחזית באזרחים ושוטרים. על כן הסטה של מסלול הצעידה היא סבירה וראויה גם בעיני למרות השקפותי הפוליטיות כאיש ימין, למרות הכעס שהדבר מעורר בלב רבים.
שאלת "המדינה היהודית" מול חוק אי-איחוד משפחות.
הנושא כאוב, כי כאן יש פגיעה מסוימת בזכויות הפרט המבקש לשאת בן או בת זוג ממדינה שכנה או מרשות אחרת מול עצם מטרתה של הקמת מדינה יהודית לעם הנודד בגולה כבר 2,000 שנה, עם ששליש ממנו נרצח זה עתה. השיקול הדמוגרפי הוא שיקול לגיטימי בנסיבות אלה, ואין להתיר "איחוד משפחות" המהווה עקיפה של שלילת "זכות השיבה" מצאצאי הפליטים.
מדינת ישראל פעלה בהיסוס ובחוסר החלטיות בנושאים אלו משך כל שנותיה. כך העלימה עיין מכניסת "הכושים העברים" מארה"ב, והתרבותם בגלים גלים של "עולים" בלתי לגיטימיים לקבוצה זו. המדינה העלימה עין ממאות אלפי עובדים שהגיעו ארצה למטרות עבודה ו"שכחו" לחזור בתום תקופת ויזת התיירות. המדינה גם חילקה תעודות זהות ישראליות לאוכלוסייה שחיה בשטחים ששוחררו או נכבשו ב-1967, למרות שלהללו הייתה אזרחות ירדנית, מצרית או סורית. לא היה בכך כל צורך.
כמו שבישראל חיים אזרחים אמריקנים, אנגליים או צרפתים אין סיבה שיחיו בה גם אזרחים סורים, מה עוד שבגולן חלקם דרשו לשמר את אזרחותם הסורית. כאשר החל "האביב הערבי" והמזרח התיכון נמלא פליטים, ואליהם הצטרפו מבקשי עבודה רבים מאפריקה, עיכב נתניהו זמן רב את הקמת הגדר מול סיני. חיילים ששירתו בגבול הגישו עזרה אנושית לפליטים האומללים, אולם כאשר שאלו מה לעשות עם אותם מבקשי עבודה שהגיעו במאות אלפיהם לא קבלו הנחיות או פקודות. משלא נבלמו הראשונים גבר עוד ועוד זרם הפליטים וביבי הורה על הקמת הגדר אחרי שמאות אלפי הנכנסים כבר התפזרו בישראל [עם ריכוז מסוים בדרום תל אביב]. עתה ביבי מתגדר בהקמת הגדר שכה איחר להורות על הקמתה.
כעת קיימות כנסיות של פליטים בת"א, רבים מהם התחתנו והולידו ילדים אשר לומדים בבתי-ספר ישראלים וחשים עצמם כישראלים למרות שהוריהם והם לא קבלו מעולם אזרחות ישראלית או זכויות תושב, והבעיה מחמירה עוד ועוד.
הממשלות לא העזו לתקן את חוק השבות, המעניק זכות לעליה ולאזרחות גם למי שבמשפחתו היה סב יהודי למרות שהוא עצמו חי כבר מזה דור שלישי לפחות כנוצרי לכל דבר. כך עלו מאות אלפי גויים גמורים מבריה"מ ומאתיופיה, רבים מה"פלאש מורה" חיו כנוצרים כאבותיהם ורבות מנשותיהם הגיעו כאשר צלב מקועקע במצחן.
ואם נשוב לחוק שבנדון הנה הממשלה והביטוח הלאומי אפשרו לרמותם על נקלה. ילדי בדואים שנולדו מחוץ למדינה נרשמו כילדים של נשים בדואיות ישראליות, המדינה התעלמה מהביגמיה הנהוגה עדיין אצל הבדואים הגם שחלקם מצהירים על גירושים, וכך הנשים "המגורשות" נותרות בישראל ונרשמות כחד-הורית ומקבלות מהמוסד לביטוח לאומי מימון מוגדל. אגב, לפי הדין המוסלמי אישה מגורשת חוזרת לבית אביה והילדים נשארים בבית אביהם. כך בכל העולם המוסלמי אך לא בישראל. ה"גרושה" נותרת לרוב במשפחת בעלה ולעתים מוסיפה ללדת לו ילדים.
לא אכנס כאן לשאלה כמה מילדי נישואים כאלו משני עברי הגבול היו מעורבים בפעולות פח"ע וברצח יהודים. ילד כזה יונק את השנאה "לכובש" מאמו הבאה מעבר לגבול.
אין מנוס משמירת ישראל כמדינת היהודים, בעיקר אחרי ההתקוממויות של ערביי ישראל בצפון בשנת 2000 או בעכו ולוד בימים אלה. יש להגן על המדינה יהודית. תוך שמירת זכויות המיעוט, אחרת תהפוך למדינה הערבית ה-23 או ה-24. בשנים החרונות ישראל נמלאה במסגדים חדשים כבר כמעט כמו ב... פריז.
