בשיטה החדשה, המיועדת רק לבעלי טלפונים חכמים, הנוסעים אומנם מדלגים על המכונות ואינם נדרשים להנפיק כרטיסי נייר, אך כאשר הם מגיעים לאוטובוס עליהם לעבור משוכה לא קלה. הם ממתינים בתורים ארוכים בכניסה לנהגים, מציגים בפניהם ברקוד מהטלפונים שלהם, שאותו מתקפים הנהגים באמצעות הטלפונים האישיים שלהם. אולם בניגוד לשיטה הישנה, שבה היה ברור לנוסע לאיזה מן האוטובוסים בתחנה הוא עולה, השיטה החדשה גורמת לבלבול. בקווי אילת, שבימי שגרה זוכים לביקוש גבוה, ממתינים ברציפים שני אוטובוסים לאותו היעד, וימי ראשון וסופי-שבוע שלושה ואף יותר. בעוד שבכרטיס הנייר היה רשום לנוסע לאיזה מן האוטובוסים היה עליו לעלות, בשיטה החדשה מצויין מספר האוטובוס, אך הנוסעים אינם פותחים מבעוד מועד את הקישור, וכך קורה שחלקם ממתינים דקות ארוכות בתור לאוטובוס מסוים, וכאשר הם מגיעים סוף-סוף לנהג, מתברר להם שעליהם לעלות לאוטובוס אחר.
זאת ועוד, בשיטה החדשה, נוסע שהקדים להגיע לתחנה או איחר בכמה דקות, אינו מורשה לעלות לאוטובוס אחר באותו היעד משום שבשיטה הדיגיטלית לא קיימת הגמישות התפעולית שהייתה קיימת בשיטת כרטיסי הנייר. נוסע יכול לשריין לעצמו מקום רק באוטובוס אחד, ואם הוא מעוניין לשנות אוטובוס עליו לשלם שוב מחיר מלא של כרטיס או לחלופין להתקשר למוקד השירות הטלפוני של
אגד ולבקש שיחליפו לו את הכרטיס. מדובר בתהליך ארוך, והנהגים שצריכים לצאת לדרך אינם יכולים להמתין לנוסעים עד שישלימו אותו, ונוסעים נאלצים להישאר בתחנה כי האוטובוסים יוצאים לדרכם.
הבעיה מחריפה שבעתיים לגבי נוסעים אולם בתחנות הביניים – תחנות שאינן תחנת המוצא. כך למשל, נוסעת שממתינה לאוטובוס בצומת מישור אדומים או בכביש הערבה עשויה למצוא עצמה עולה לאוטובוס, ולקבל הודעה מהנהג שעלייתה סורבה משום ששמה אינו מופיע ברשימת הנוסעים. במקרה שכזה, תיאלץ הנוסעת לרדת מן האוטובוס ולהמתין בשמש הקופחת או בגשם שוטף דקות ארוכות עד להגעת האוטובוס "שלה".