באותה שבת, שמחת תורה תשפ"ד, התרגש על עמנו אסון נורא: "החמאס", ארגון טרור ששלט בעזה; בהסכמה שבשתיקה (ואולי שלא בשתיקה, ואפילו בעידוד הַקָּטָארִים להזרים מאות מיליוני דולרים לטרוריסטים) תכנן, אימן מרצחים וביצע - בהפתעה מוחלטת של ההנהגה, צה"ל וכל מערכות הביטחון- פלישה אדירה לדרום ישראל תוך השתלטות ואפילו כיבוש זמני של ישובים, רצח באכזריות נוראה את תושביהם, זקנים גברים, נשים וטף. מרצחיו אנסו, בִּיתְּרוּ גופות ושרפו עוללים חיים. וחטפו לעזה עשרות מהם בין בחיים ובין כגופות חללים, ללא אבחנה בין יהודים, בדואים או עובדים זרים, בעיקר אזרחים אך גם חיילים ושוטרים. ככל שעלה בידו ההמון גם בזז והעלה באש את הבתים. נרצחו כ-1,200 איש לרבות תינוקות ויונקים. היה זה האסון הגדול ביותר שפקד את עמנו אחרי השואה, בהתעלם לרגע ממלחמות העצמאות ויום הכיפורים. חלפו עשרה חודשים מיום הטבח. רצועת עזה נכבשה בגבורה, בדם ואש במחיר עשרות לוחמים שנפלו או נפצעו. הוסכמו "הפוגות" ופינוי צה"ל מאזורים שונים. כל פינוי נוצל למיקוש, מִלְכּוּד והנחת מִטְעֲנֵי-נֵפֶץ ושוב שילמנו בדם את כיבוש אותם אזורים מחדש. כיום עדיין כמאה ועשרים חטופים, חיים ומתים, שבויים בתנאים נוראים בשבי החמאס ושותפיו בעזה. ידוע כי נרצחו בשבי מספר חטופים ואחרים מתו בשל התנאים הנוראים בהם הם מוחזקים, ללא מזון ומים מספיקים וללא התרופות שרבים מהם זקוקים להן, וללא מחסה מִהָפְצַצּוֹת. גם בצפון נפתחה הרעה ומאות אלפים נאלצו לנטוש את בתיהם, רכושם, עבודתם ולימודיהם ולהתפנות לאזורים מסוכנים פחות. העם חָלוּק וּמְפוּלָג בעשרות מחלוקות, אפילו בשאלת שחרור החטופים, כאשר המחלוקת מיותרת באשר לא נראה סיכוי שסינוואר ישחררם בטרם יומת או יצא מעזה עת החרב על צווארו. לתוך מצב נורא זה, כאשר משפחות השכולים והחטופים כה כואבות, ראתה מירי רגב "שרת הטקס" לנכון, להיכנס ברגל גסה לְיָם הכאב, תוך גרימת סבל נוסף למשפחות האבלים והדואגים. הנכון הוא שאין הדבר חדש אצלה. רגב כבר הפקיעה לעצמה את טקסי יום הזיכרון, כאשר כל העם מתייחד עם זכר גיבוריו. היא הפקיעה מיו"ר הכנסת את נאומו המרכזי בטקס והעבירה את נשיאת הנאום לרה"מ וכך השתמשה בטקס לצרכי חנופה למיטיביה - "הגברת" ובעלה רה"מ. זה מִכְּבָר רגב אינה פועלת כשרת תחבורה "במשרה מלאה", למעט דיבורים על רכבת לאילת, נגד ובעד הרכבת התחתית, בעד ונגד נתיב לתחבורה ציבורית או מתן הוראות לַנֶּהָג בְּרִכְבָּה לנסוע הגם שלוחמים ניצבו (לפי העיתונות) לפני הרכב, והקדישה תועפות הון וזמן ל"נסיעות לימוד" בתבל, כמו להודו וסרילנקה. עתה עלה בְּאַפָּה ריחו של יום השנה לטבח ושוב מצאה בה בקעה להתגדר בוה. למרות התנגדות רחבה וחריפה בעם, ובעיקר מצד נפגעי הקיבוצים שֶׁשִּׁלְּמוּ בדם ואש, בחללים ובחטופים רבים את המחדל, עדיין מלקקים את פצעיהם וְעוֹדָם מפנים את הריסות שרידי בתיהם, החליטה על דעת עצמה לקיים טקס "ממלכתי". הואיל וחששה שרה"מ, שכמובן יהא אורח הכבוד אף שטרם הכיר באחריותו לטבח, יותקף בקריאות מן הקהל החליטה (כן-כך!) לסלק מן הטקס את... הקהל!! הטקס יוקלט ויוסרט על חשבוננו ללא קהל, ללא המשפחות הדואבות וִ"יכָכְבוּ בו" נתניהו, כמובן "הגברת" ושרת הטקס עצמה. דומה שֶׁלַּאֲטִימוּת וְלָרִשְׁעוּת אין גבול. ובחיוך עגום: כיצד משתלבים שני התפקידים של שָׂרַת התחבורה וְשָׂרַת הטקס? פשוט: התפקיד המשולב יִקָּרֵא מֵעַתָּה "שָׂרַת הַטֶּקסִי".