ראשית לכל יש לברך את צה"ל, השב"כ ושאר מנגנוני הביטחון על ששחררו אותנו ואת כלל האנושות מאותם רַבֵּי מרצחים. אומנם לבטח יקומו להם יורשים, ואפשר ויהיו גרועים מקודמיהם, אך הסיכוי לכך קטן. נסראללה היה מנהיג כריזמטי, פיקח לְהָרַע, נואם בחסד ועלה בידו לשרוד שנים ארוכות ובה בעת להשתלט למעשה על לבנון. סינוואר היה רשע נבון, לָמַד אותנו היטב, והיה כה אכזר וְרַצְחָן עד שאנשיו שלו פחדו ממנו.
שניהם היו רוצחים מיומנים וכאמור עולמנו מעט טוב יותר כאשר שניהם, ורבים מעוזריהם, כבר בגיהינום. גם אופק עתידה של לבנון התבהר מעט ויש סיכוי טוב יותר שבשנת תשפ"ה תחזור ממדינה שהטרור ורודנים כאיאטולות באירן ובאשר אסד הסורי שולטים בה, למדינה שפויה יותר לטובת אזרחיה. דומה שהסיכוי להשבת החטופים ולהפסקה בהרס ההדדי בינינו לבין לבנון השתפר קמעא.
מספר מילים על כלי התקשורת בישראל
לכלי התקשורת במדינה יש חשיבות עצומה תמיד אך כפליים בעת מלחמה. עליהם לספק מידע חיוני, הדרכה להתנהגות בעורף בעת חירום, ולטפח את רוח האזרחים (החיילים בחזית מנותקים מהתקשורת יותר). אומנם מרבית העיתונים ושידורי הטלוויזיה עמדו במשימה אך ניתן היה לשפר בהם הרבה. כקורא עיתונים וצופה בטלוויזיה ארשה לעצמי להעיר מספר הערות: אומנם הַמֶּדְיָה במדינה דמוקרטית פתוחה למגוון דעות אולם העורכים אמורים לפעול לטובת המדינה ואזרחיה בכלל ובעת חרום בפרט. משום-מה ראו עיתונאים ומראיינים מסוימים חובה לעצמם לראיין באריכות רבה רוצחים ולוחמי אויב, חלקם אפילו אסירים או עצירים ביטחוניים בישראל. כמו-כן נתנו במה רחבה מדי לכל מיני מרואיינים שהפיחו פחדים וחרדות מיותרים מעבר לאלו שהציבור חרד היה דָּיוֹ בלעדיהם.
נזק של ממש גרמו לדעתנו כל הַשָּׁדָרִים ואורחיהם שהבהילו ללא הרף את הציבור בעורף, המפוחד ממילא ללא סיבה מפני נסאראללה, סינוואר, התגובות הצפויות מאירן והסנקציות מארה"ב, במקום לעודד ולרומם ככל הניתן את רוחו. שידורים אלו שפגעו במורל היו מתנת חינם לאויבינו.
איננו יודעים כיצד בדיוק מגויסים שַדרים ושדריות למגוון התפקידים בטלוויזיה. היו בהם אנשי מקצוע מעולים, ובעיקר המנוסים יותר, אך בלט שהיו ביניהם מספר חסרי ניסיון אשר דווחו מהשטח בצורה מבולבלת, בדיבורים בלתי סדירים ותוך חזרה אינסופית על אותו תוכן. לא היה מי באולפן שיעצור את שטף הדיבורים המיותרים. אחרים ראיינו מרואיינים שגם הם לקו בְּדַבֶּרֶת מבולבלת וארוכה להחריד. בין אלו שדיברו מהשטח צלמיהם הציגו על המסך כמעט רק את הַכַּתָּב ובמקום לצלם את שניתן לראות ממקום הִמָצְאוֹ.
בעיה נצחית אחרת שמאוד מפריעה לצופה הן אותן מראיינות שמזמינות אזרח או קצין שדבריהם מעניינים ואינן חדלות לדבר במקומו, משסעות אותו באמצע משפט ומשדרות את מה שהן חושבות שעליו לומר. מעטים המרואיינים, כמו רא"ל איזנקוט והאלוף גיורא איילנד שהעירו למראיינת ששסעה את דבריהם ותרמה "מחוכמתה" בתחום עליו הם דברו וביקשו ממנה לאפשר להם לסיים דְּבָרָם.
יש שדרניות שמאנפפות וקשה לקלוט את דבריהן, אחרות כופפות פתע ראשן בשידור, אולי כדי לקרוא מהכתוב, או מסיימות בחטף חלק מהמשפטים. אחרות מדברות במהירות יתרה ודבריהן הנצחיים אובדים לאומה... אין ספק שרבים מתגעגעים לשדרים כמו ראומה אלדר, חיים יבין, דן כנר, גאולה אבן-סער ואחרים ששמעת בבירור כל מילה ששדרו. בולטים לטובה בתחום זה דני קושמרו ויונית לוי.
עוד תופעה שבלטה היא תופעת המומחים-מטעם-עצמם אשר דוברים בנושאים שאין להם מושג בהם, או שאינם מעודכנים. מעולם לא ידענו שיש בישראל כל כך הרבה קצינים בכירים, בדרגות סא"ל, אל"ם ומעלה וכן "בכירים במוסד" או בשב"כ. אפשר ואכן הקידום האוטומטי והשהייה הקצרה מדי בכל תפקיד מייצרת קצינים בכירים בכמויות שלא תמצא יחסית בשום צבא אחר. זכור לי שבמלחמת יוה"כ עת שבצומת הבוצי שלפני העלייה לגשר היבשתי מסיני למצרים, ניצב קצין בדרגת אל"ם(!) שכוון את התנועה - משימה שבכל צבא אחר היה ממלא בהצלחה סרג'נט-מייג'ר או שוטר צבאי.
כך תמצא אצלנו סגני רמטכ"ל שלא פיקדו על-אף אחד מארבעת הפיקודים (כולל פיקוד העורף) או אפילו על חטיבה או גייס בצבא היבשה; או מפכ"ל משטרה שלא כיהן כמפקד מחוז (וזה חלילה מבלי לפגוע במשהו בכשרונו, יכולותיו או הצלחתו של מי מאותם בכירים בתפקידיהם). והנה בעת הלחימה חלק מאותם בכירים במילואים נושאים נשק פרטי ואצים לחזית להלחם ולתרום מיכולתם למאמץ המלחמתי, אך רבים יותר מתראיינים באריכות ובידענות באמצעי התקשורת על סמך עברם המכובד, אך הרחוק, ללא כל ידע אקטואלי. עתים השדר עצמו הופך לפרשן ורומז, רווי חשיבות עצמית, שיש לו עוד מידע שאינו יכול עדיין לגלות.
כאן המקום להביע הערכה לדובר צה"ל, תא"ל הַגָּרִי, קצין קרבי רב זכויות בעברו (ולא עיתונאי), המוסר דווח ענייני, פשוט, תמציתי וברור מִדֵּי אירוע, משיב לשאלות והכל מבלי להיסחף לעודף מֶלֶל.