כה חבל אולם הועם זוהרם של בכירי צה"ל. מאז עלייתי לישראל אחרי השואה בתחילת 1946, הערכתי מאוד את מפקדי צה"ל. כך היה וכך עדיין ראוי שיהיה. אנשים (ונשים) אלו הגנו בגופם על הרך הנולד ששמו מדינת ישראל, סיכנו את גופם וחייהם לתקומת העם שזה עתה הושמד שליש (!) ממנו ולהגנתו ולשם כך ויתרו על לימודים, פרנסה טובה יותר ללא סיכון ועל חיי משפחה סדירים עת שֵרתו הרחק מהבית ומהמשפחה. בדרך הטבע התגייסנו בהגיענו לגיל גיוס לצבא בשמחה ובגאווה. איש לא טען מביננו, אנו שגדלנו במסגרת דתית, ש"תורתו אומנותו" או שהוא שריד יחיד משבט ומשפחה. חלקנו, ילדים ניצולי שואה, עברו אימונים קשים, יצאו לקורסים מקצועיים-צבאיים מפרכים ולקורסי פיקוד מוקפדים ומלחיצים. הפיקוד, בעיקר בדרגות הגבוהות, היה לרוב נערץ. העלמנו עיין מכישלונות שנתגלו פה ושם, ואין הכוונה לאי-הצלחה בקרב בשל יחסי כוחות ומקריות אלא לְכִישְׁלוֹנוֹת בבניית הכוח, באחזקת צבא מילואים מאומן, בהכנת הנשק, הציוד והתוכניות לעת מלחמה ולעת חירום, או ליחס סלחני בצמרת לניאוף, לשוד עתיקות ולמעילות כספים (פרשת דותן בחיל-האוויר בהיבט הציבורי, מעבר למשפטי וחשד לשחיתות ענק בפרשת הצוללות). ברבות הימים עברנו בסופו של דבר להשלמה אפילו עם הכישלון אדיר הממדים של המודיעין ערב מלחמת יום הכיפורים ולא באנו חשבון עם מפקדו שנמלט מאחריות ואפילו הביא בפטפטנותו, ככל הידוע, לרציחתו של "המלאך", המרגל "בבל" מרואן. רוב הציבור השלים עם שקריו של אריאל שרון למנחם בגין, לַכִּשָּׁלוֹן בהתמקמות למשך שנים, ללא צורך, בלבנון השסועה עד שברחנו משם רדופים "עם זנב בין הרגליים" תוך הפקרתם של לוחמי צד"ל שלחמו באומץ ובסיכון אדיר לְצִדֵּנוּ ועזבנו מאחור נשק רב. השלמנו עם הָפַארְסָה של המלכת נשיא "מטעמנו" בלבנון, ונשאנו בכאב את העוול של הטלת האחריות עלינו לרצח סַברָה ושָתילה שבוצע רק על-ידי הפלנגות הנוצריות. הזמן חלף. אהוד ברק כראש ממשלה אמר אמירה מיותרת, גם אם אולי נכונה, כי גם הוא אילו היה צעיר פלשתיני היה מתגייס ל"תנזים". במישור הצבאי שמענו ממנו על צבא קטן אך חכם ומקצועי ולכך הֶחֱרוּ והחזיקו אחריו כל הרמטכ"לים, לפחות אלו שבאו אחרי אשכנזי. רוב האמצעים הושקעו בחיזוק חיל-האוויר, ובמידה פחותה בחיל-הים - דבר מבורך מאוד כשלעצמו, אולם בד-בבד לא אומנו די כוחות המילואים בלוחמת היבשה. בכלל בתחום הטילים הנה הפלשתינים וחילות ערב הפתיעו שוב ושוב את צה"ל ואין מדובר רק בטילים שהוברחו או נבנו ברצועה אלא בטילים אישיים נגד טנקים כמו "סאגר", RPG ואחרים. שימוש בטילים, כאשר הדבר ניתן, זול בהרבה משימוש בחיל אוויר. מחירו של מטוס מודרני הוא אסטרונומי והוצאת אחזקתו - שדות תעופה, אנגרים, צבא טכנאים וחלפים עצומות אף הן. הטסת מטוס מחייבת טייס ולעתים גם נווט בעלי כישורים ובריאות מיוחדים, הכשרתם עולה הון תועפות וחייהם בקרב מצויים בסכנה. כל זה נחסך בעת שימוש בטיל, הגם שעלותו אף היא אינה זולה. את המטוסים והטייסים ראוי לשמור למטרות שאין להשיגן בטילים בלבד. דומה שרק בשנים האחרונות הושם דגש על שימוש נרחב יותר בטילים, כתב"מים וכלים כיוצא בהם. בצד הכישלון הנורא במניעת טבח 7 באוקטובר הנה הצבא השיג הישגים אדירים באמצעים שהיו לרשותו הגם שלמעשה עיקר המאמץ התרכז ברצועת עזה ששטחה מוגבל; הקושי היה נעוץ לא רק ב"קונספציה" שאין חשש מפעולה של החמאס ומהתעלמות פושעת מכל ההתראות אלא גם ממדיניות הדרג המדיני פה שצמצם את תקציבי הצבא, זלזל במפקדיו והיה בעימות עימם כדוגמת יחסי אהוד ברק עם גבי אשכנזי או יחסי נתניהו עם בוגי יעלון, או עם גלנט והלוי, אלא גם נקט במדיניות של "הכלה". כך ניתן לקטר להזרים תקציבי ענק לחמאס ששימשו לרכישת נשק ואמל"ח, לחפירת מנהרות אף אל מעבר לגבולנו, הסתה של המוני התושבים ברצועה נגדנו לרבות בחינוך, בשליטה ובכיוון ההפגנות ומעשי הטרור ברצועה ובישראל עצמה. הדרג המדיני כבל את ידי הצבא ובשנים האחרונות גם פגע במכוון במפקדיו, בכישוריהם ובכבודם. דומה שבחודשים האחרונים הייתה יד מכוונת להתבטאויות נוראות כנגד צה"ל ומפקדיו גם בהשתלחויות בכנסת ובמה שכונה "מכונת הרעל". התוצאה היא נזקים אדירים למערכת הביטחון. הכניעה למשתמטים לסוגיהם גרמה לחוסר עצום בחיילים ולשחיקת אנשי המילואים שעסקיהם ופרנסתם נפגעו קשות. מינויים כמו של בן-גביר לשר לביטחון פנים הפך את המשרד לחוכא ואיטלולא ולהרס המשטרה שהפכה לכלי פוליטי של השר הָרֵיְקָן. כך בעוד הממשלה מנסה להעביר בכנסת את חוק ההשתמטות היא במקביל מנסה לגייס חרדים לצבא שהיא עצמה פוגעת בו ובמוניטין שלו. לא ברור אם בחירות יטהרו את האוויר של בזבוזים, של ח"כ ריקנים וקוטלי קנים, מינוי שרים מגוחכים לתפקידים בכירים, אחזקת משרדים מיותרים לחלוטין, שימוש לרעה בכספים "קואליציוניים", שהם שוחד מובהק לשימור השלטון ולחוסר אחריות מוחלט הן לגבי אותו טבח נורא, הן ליחסים עם ארה"ב שמספר שרים נשכו את ידה הנדיבה והן לגבי הצהרות ששיחקו לידיהם של אויבינו הערבים והאנטישמים האחרים. נתניהו תלה תקוות אדירות בנשיא החדש-ישן טראמפ. אנו חוששים שיספוג הפתעות. הוא שכח כי טראמפ דיבר בין היתר גם על הקמת מדינה פלשתינית. אומנם טראמפ כרגע מצהיר הכרזות על פינוי תושבים מעזה כחלומם הרטוב של איתמר בן-גביר ובצלאל סמוטריץ' ומקורביהם, אך חלילה יתגלה טראמפ כ"טראמפט" - חצוצרה שצליליה אדירים אולם כל כוחה ברעשה. להסרת ספק - תודה לנשיא החדש על מעורבותו לשחרור החטופים ולצמצום האנטישמיות ולתמיכתו הברוכה עד כה בנו ובעם ישראל. מי יתן וימשיך כך. אמן.