עֵת הַחַמָּה נִעֲרָה אֶת קֶמַח הָאֵימָה מֵעַפְעַפֶּיהָ אוּרִי לֹא חָזַר הַבַּיְתָה כְּמוֹ שֶׁהִבְטִיחַ לְאִמָּא חָזְרָה הַבַּיְתָה רָק דְּפִיקָה שֶׁל קְצִין הָעִיר עַל הַדֶּלֶת שֶׁבִּתְּקָה אֶת נִשְׁמַת אִמּוֹ וְהִכְּתָה אֶת חֲבֵרְתוֹ עוֹד מִימֵי בֵּית הַסֵּפֶר הַתִּיכוֹן, הָאוֹחֶזֶת בְּיָדָהּ תְּמוּנָה הַמְּלַטֶּפֶת אֶת עֶרְגָּתָהּ הַחוֹמֶדֶת אֶת פִּרְיוֹ הַמָּתוֹק לְחִכָּהּ גָּם כְּשֶׁהוּא כְּבָר לֹא כָּאן, כִּי חוֹלַת אַהֲבָה הִיא לְאוּרִי שְׁמֹאלוֹ עֲדַיִן תַּחַת רֹאשָׁהּ יְמִינוֹ מְחַבֶּקֶת אוֹתָה וְעֵינָיו, לָה מַיִם מִתּוֹך אֲפֵלַת הַשָּׁרָב הַחֲתוּמָה עַל הַמִּכְתָּב מִקְּצִין הָעִיר.