נושא החנינה מרחף כבר זמן בשמינו. כדרכו, בנימין נתניהו לא ילך בדרך המלך הסלולה לכל אלא יחפש קפנדריה, או התחכמות או מין קומבינה. לא נדון פה בהיבט המשפטי המפוקפק של ההליך שנתניהו בחר בו אולי בעצת יועציו - בין אלו ששכי משולם מקופת המדינה ובין ששכרם משולם על-ידי קטר. נדון דווקא בהשלכות והמסקנות מעצם הפנייה, תוך הבכתו של כב' הנשיא הרצוג עם מצפונו וידיעותיו המשפטיות מול לחצו של הנשיא דונלד טראמפ ושל שרי ואנשי הליכוד. אלו, יתיצבו אחרי מנהיגם הנאשם ואחרי תעתועי רעיונותיו, כפי שנצבו אחריו בבית המשפט. פעם חשבנו שגדול השועלים בפוליטיקה ובמשפט היה אריה דרעי ("הוא זכאי!, הוא זכאי", זוכרים?) אך דרעי יכול ליטול שיעורים מנתניהו. לפתע, משהגיע הנאשם נתניהו לחקירה הנגדית, החל לגמגם בתשובותיו ולפתע החל שוב לא לזכור דברים הגם שבעדותו הראשית זכר פרטי-פרטים, ודווקא כשיש רמטכ"ל לוחם בראש הצבא וקיים שקט (זמני?) יחסי בזירות החיצוניות השונות - מצהיר נתניהו למעשה על נבצרותו לעמוד למשפט ולנהל את המדינה בעת ובעונה אחת, אף כשלא נרתע מכך גם בימים הקשים של הלחימה בפועל מול אירן, חיזבאללה, חמאס והחות'ים. אכן אין כחקירה נגדית בבית המשפט להביא לנבצרות... כן, זה פיתוי גדול לכולנו להסכים לחנינה ובלבד שירחק מהחיים הפוליטיים, אך לאור אופן פרישתו של אריה דרעי מהפוליטיקה (בין שהוא ואחד מעורכי-דינו התחייבו לכך בפני השופט ובין שדרעי לא התחייב, כגירסתו) - קשה להאמין לפרישה כזו בין בהצהרה, בין בחנינה ובין בפסק דין). נתניהו בביתו אינו לבד.