הילדה השקופה קמה בבוקר ממיטתה
רוחצת את פניה את שיניה
מתלבשת
מסרקת שערה
ואף אחד לא רואה אותה.
היא מסדרת את הספרים ואת המחברות בתיק
אורזת הכל
לוקחת כריך לבית הספר
אומרת שלום
ואף אחד לא שומע אותה.
בבית הספר היא יושבת בשקט בשקט על הכסא
לא להפריע
לא להשמיע ציוץ
לא להגיד מילה
וכשהיא חוזרת לבית ריק
אף אחד לא רואה אותה.
היא לוקחת משהו קר לאכול מן המקרר
יושבת לשולחן
האמא שלה נכנסת
ולא רואה אותה.
הילדה השקופה
עשויה מראות מראות
וכל אחד מבני הבית רואה בה
את עצמו.
הילדה השקופה מתקיימת בבית הזה
קיום אוורירי
היא למדה לאחסן את הכאב
עמוק כל כך
עד שאף אחד לא ירגיש שהוא קיים,
אפילו לא היא בעצמה.
הילדה השקופה לא יודעת איך לחייך
גם לא בתמונות.
האבא של הילדה השקופה
מבחין בה לפעמים
כאשר הוא מעיף את ידו לכיוון שלה
והורס לה את כל סדר המראות.
הילדה השקופה אוספת אז את כל השברים
לאט לאט
בזהירות
היא רגילה כבר להיפצע ולדמם
היא רק רוצה שהכאב לא יהיה חזק כל כך.
היא מסדרת את השברים במקומם
אבל זה אף פעם לא מרגיש אותו דבר.
בכל פעם הדבק נפתח באיזה מקום
והחיכוך בין שברי הזכוכית
מכאיב עד מוות.
הילדה השקופה מנסה לחבק אליה את הכאב
ללמוד אותו
להבין אותו
לצמוח ממנו
לאישה חדשה.
היא מסדרת את כל המראות בעיגול
בו משתקפות אליה כל הדמויות המכאיבות.
היא מדברת אליהם בשפת הסימנים
מנסה להסביר להם
עד כמה הן פגעו בה.
הדמויות לא שומעות.
הן עסוקות בעצמן.
הילדה השקופה מחליטה
להפסיק להיות שקופה
להפסיק להקשיב לדמויות
להפסיק לתת לכאב
לשלוט על חייה.
הילדה השקופה קמה בתנועה החלטית
ושוברת את המראות.
עולם האשליה מתפוגג באחת
ועמו הכאב ללא נשוא.
שברי הזכוכית מעלים אור נגוהות
העוטף את בשרה כהילה
ובכל מקום בו הייתה צלקת
עולה פורח פרח של אור
הזוהר אל תוך נשמתה
מפיץ ריח זוהר של אהבה אמיתית,
אהבת חינם.