על פנחס שדה

כל אחד מאיתנו מספר את אשר היה לו עם שדה: שדה היווה חוויה אישית בחיי כל שהכירו אותו, הן אישית והן בשירתו. הוקרנוהו, אולי כי מאחורי הזרות, הקשיחות לפעמים עד אכזריות, הוא ידע להתקרב אל הבריות, לראות ללבבם, וזאת מתוך חסד ורחמים, לא רק מתוך דין – ואלה כמובן מעלות דתיות. הוא היה ביסודו אדם דתי – וזאת לא במובן הממסדי, כמובן. הוא לא היה חבר המפד"ל וכל היו"ב; הוא עסק כל חייו בתכנים דתיים, ביצירה הדתית העברית החסידית, בתפילות ("ענני"), בר' נחמן, בבעש"ט, ברבי מקוצק; אך יותר מכך ניכרות המגמות הדתיות בשירתו, בתכנים ומוטיבים עליהם השתית את שירתו. זו אינה מיוסדת על אדני המיסטיקה דווקא, או הקבלה, אלא במידה והיא נושאת דבריה אל מכמני ומטמוני הנפש פנימה. הוא עצמו מצד מוצאו המשפחתי מצד אמו היה הרי קרוב לרנ"ק, לר' נחמן מקרוכמאל, אותו ענק רוח שכשדה - נולד בלמברג, רכש את השכלתו בכוחות עצמו, היה קרוב ללימודי הפילוסופיה ולהגות התיאולוגית וכיו"ב. על הרנ"ק נאמר כי הוא ראה בעיון הפילוסופי הטהור והמופשט את הכלי הנכון להשגת המציאות לאמיתה. זו מוגדרת בעקבות הגל "הרוחני המוחלט". זה מה שעמד לנגד עיני שדה לדעתי, וזה שהפך לעיקר מוחלט בעיניו. ואמנם, בידוע כי הרוחני המוחלט תואם לדעת הגל את מושג האלוהות. זה היה, בעיני שדה, כבעיני הרנ"ק, הנושא הבלבדי הראוי של הידיעה האנושית. כאן נושקות הפילוסופיה והשירה: הדת על-פי הרנ"ק היא תפיסת המציאות באמצעות דימויים. וכן השירה: אף זו הרי דרכה לתפוס את המציאות כך. אכן שדה חי ופעל כל חייו בשדה הספרות, בה עצמה הוא ראה דת. פעילות דתית. "פעל", אמרתי, ואמנם הוא ראה עצמו ודיבר על עצמו כפועל בשדה הספרות. עם שהיה חי את חייו, את אהבותיו הארציות והרוחניות – בתי חרושת לא היו לו ועיסוקיו הוגבלו לתחומי הרוח - הוא הפך את חייו לדימויים, לחומר לאמנותו, לחומר של היופי שיצר. הוא היה אדם דתי, כדברי מנחם בן, כמובן לא במובן הכפייתי-יובשני-מצוותי דווקא, כי אם במובן של החוויה, ההשראה, ההתגלות. כדברי אורי ברנשטין, שדה ראה בהשראה אפשרות של התגלות אלוהית. כעדות יהודית אשתו (בראיון עם ירון סחיש), גם ביחסיו עם בני אדם הוא ראה ללב הבריות, היה clairvoyant, רואה ללב. על כן מצויים בני אדם המבקשים "לִלְמֹד מִפִּיו לִשְׁאֹל עַל מַהוּת הַחַיִּים וְלִמְצֹא מַשְׁמָעוּת, לְהִתְנַעֵר, בְּטֹהַר, מִשְּׁלִילַת הַחַיִּים". בשירתו הוא שזר את כל עולם המושגים והחוויה הדתית: היה בתחום זה מעין אנציקלופדיסט, לא פסח על דבר; ולמעשה לא היה בשירה הדתית, שהוא ידע להרחיב את תחומיה, תופעה או נושא שהיה זר לו. גדולתו כי הוא הזדהה עם תכנים אלה, היה לאחד עימם: הוא כתב אותם מתוך עצמו. הוא כתב על אדם ראשון ועל יעקב, משה, שבתאי צבי; כתב על נופי א"י ומראי המקרא – אך הוא עצמו כמובן היה וביקר בהם; כתב גם קטעי ספרות בדמות מסות תיאולוגיות ועוד; עסק בהגות פילוסופית: עסק בכל גילוי דתי, בכל תחום, מבריאת העולם עד המלכים שמלכו בארץ אדום: "רָאִיתִי בְּרֶדֶת הַזָּהָב עַל הָעֵצִים לְבָרְכָם. וּבָעֲלוֹת הַמַּיִם מִן הָאֲדָמָה לְהַשְׁקוֹתָם. וְאֶת הַמַּעֲרָב רָאִיתִי בְּהַאֲדִימוֹ. וָאֶשְׁמַע אֶת קוֹל עוֹפוֹת-הַלַּיְלָה בְּצֵאתָם. וְרָאִיתִי אֶת הָאֲדָמָה בְּהִבָּרְאָהּ. כטשרניחובסקי בשעתו שכתב על ברוך ממגנצא, כתב שדה על ר' אמנון ממגנצא: ועל קידוש ה': [שיר נחש צפע (=טרבלינקה), כי זה בשיר העיקר] קשה אחר קריאת שיר, מה עוד שמיעת שיר מפיו כאילו חי עודנו עמנו, לחזור אל חול הסקירה וזאת, מפאת הרוח המיוחדת, החגיגית משהו המרחפת על שירתו, גָּוֶן קריאתו. כי הרי באשר נגע, נפשו הייתה מאוחזת בשירה הדתית על תכניה, וזאת בגיוון עד אין תכלה. בעוד אנשים התענינו בחייו הארציים, הוא חי באותם מחוזות של שירה. אומנם הוא הקשיב לאדמה – לצורך לקנות בערבים במחנה יהודה או השוק בתחנה המרכזית את אותם מעט צרכי אוכל שלהם הגוף נזקק – כי האיש חי בצמצום כל חייו – או לצרכי הגוף-והנשמה האחרים, האהבה שקשרה אותו אל האדמה, אך גם אל על נפשו ריחפה באותם עולמות של שירה שהיו עיקר חייו. דתיותו ניכרת כאמור גם ברצינות בה הוא התייחס לחיים. רצינות אינה אומרת היעדר הומור. הומור כן, ליצנות לא. הוא שנא כל יחס שאין בו משום ההתמסרות הדתית. ובכלל, דתי הוא רק מה שיש בו יחס רציני אל החיים. בשיחתו ברדיו בקיץ 1993 שדה ציטט מדברי טוקידידס בדבר מהות היופי. לדברי היסטוריון-פילוסוף זה ראוי לנו לאהוב יופי שיש עמו פשטות. באותה שיחה, בשם השירה הסינית, שדה הילל את הקיצור: מי שכבר חייב, יש לו דחף פנימי לכתוב שירים, שיכתוב בקיצור. הוא שקל כל מילה מבחינת היותה מתאימה למה שהיא מבקשת להביע, וגם מהבחינה אם אומנם חיונית היא. יופי מקושט בעיניו היה יופי נחות. וכך כתב עמוס קינן על שפת שירתו: "משהו תופס אותך בגרונך כבר מהשורה הראשונה, ולא מרפה ממך עד לשורה האחרונה. ואתה תמה, מה זה, מה זה לכתוב כך שגרונך נלפת ושאותה אחיזה בגרונך אינה מרפה ממך גם שעה ארוכה לאחר שקראת את השורה האחרונה. "אני חושב על משוררים וסופרים, בני ימינו ומקומותינו, שאני מכיר. יש מהם ההוגים דברי חכמה, יש מהם היודעים להדהים בשימוש הלשון ועשרה, או בלוליינות, או במבנים מתוחכמים רבי תחבולות. אני חוצה אותם ואינם עוברים את קצות נעלי. ואל הגרון בוודאי לא יגיעו". קינן מייחס זאת לתכונה הבסיסית בשירת שדה, הוא החסד, ה-Compassion. (ידיעות, 1.1.1988), השיתוף בצער. לדברי אורי ברנשטין (שישי /קשת 24.6.1994) "הוא היה משורר גדול, אבל" – מוסיף ברנשטין – "לא תמיד משורר טוב [...] קשה לפעמים לשאת את הרוממות שלו, את החשיבות העצמית, את המשיחיות, את האגוצנטריות הכולאת את המתרחש במיתוסים פרטיים. הוא פירש את העולם באורח חד-צדדי [...] אבל, כוחו איפשר לו להפוך את מצוקותיו האישיות [...] לשירה חשובה." חשבתי לדבר על תקופת התקבלותו בשירה העברית, שראשיתה במידה רבה נעוצה במאמריו – שבעה או יותר – של אהוד בן עזר: לו זכות ראשונים. זכור הסיפור שאסי דגני מספר, איך אהוד סבב באותן שנים (1965) את אולמות האוניברסיטה בין הסטודנטים מתפעל, מסביר, ממליץ תוך התלהבות נעורים כנה וראשונית על ספרו של שדה, 'החיים כמשל'. רבים באו אחריו וכתבו על שדה, מוציאים אותו מחשכת מבקריו ובעלי דבבו הראשונים, שאנן, כנעני, שווייד ועוד. אלה שהתייחסו לתכניו האידיאיים, אלה שלתכני כתיבתו, או אף אלה שעיקר עניינם היה ברכילויות, בִּסְפֶרַת הנשים בחייו, כאילו שדה היה גיתה, כאילו זה כל הענין בשדה והענין הוא ענינם: אלה המשמיצים, האוהבים למצוא ולבחוש בסחי שהם רואים מלבם ושהם מוצאים לכאורה בזולת, ללא אותו ה- compassion, ללא רוח החיים וללא רחמים. יש המוצאים ענין ברכילות אלה עליו: "הקורא יידע" – כפי שלאה גולדברג כתבה ב"מולד" ו' 1951, על מרסל פרוסט – "כי העיקר לנו בו הם ספריו: הַמּוֹנִים הַהֲמוֹנִיִּים הַמּוֹנִים את אהבותיו" אין להם כלל צורך לקרוא בספריו: הרי הם מכירים את פנחס שדה בלעדי אלה. ו"אמנם יש בני אדם שהם גדולים מספריהם", - כותבת לאה גולדברג – (וכנראה על כן כדאי לעסוק בחייהם) "אך אין זה אלא משום שספריהם אינם ספרים". אך זכורים המבקרים הראויים באמת, מנחם בן ועמוס קינן ואורי ברנשטין, להזכיר רק מתי מספר מהם, ומספרם איננו קטן ואין כאן מקום לצטט מדבריהם מאירי העיניים. כ-300 מאמרים לפחות נכתבו עליו, אוסף שבידי – וזה לא מעט. במקום דברים רבים עוד שראוי ורצוי היה לומר על פנחס שדה, המשורר, הרשו נא לי לקרוא קטע משיר – שיר פשוט למדי ולא מתוחכם כדבעי, אולי – שכתבתי ביום השנה הראשונה בעלותנו לקברו של שדה: כַּמָּה הוּא אָהַב גֶּשֶׁם. הָרִים בָּעֲרָפֶל. וּמֵת בְּיוֹם גֶּשֶׁם וְנִקְבַּר בָּהָר. וְגַם הַיּוֹם, הַגֶּשֶׁם מְכַבְּדוֹ לְרֶגַע, כִּבְשִׁיר לִשְׁפִּינוֹזָה, בְּעַרְפֶל הַבֹּקֶר, וּבָאַהֲבָה - כָּתַב כי הִנֵּה חַיֵּינוּ אַהֲבָה וְאַחֲרֵי כֵּן... מָּוֶת. הַחַיִּים וְאֵינוּתָם; אַךְ כֵּן, הַגֶּשֶׁם; עוֹמֵד דֹּם עַד גְּמַר הַקַּדִּישׁ, בֵּין לְבֵין. וְאוּלַי לְמַעַן שֶׁתְּחַלְחֵל אוֹת בְּאוֹת אַל בֵּין יָדָיו הַמִּכְתָּב שֶׁהוֹתִיר אַחֲרָיו אַלְמוֹנִי שֶׁשָּׁפַךְ כָּאן אֶת לִבְבּוֹ לִפְנֵי ר' פנחס זצוק"ל בֶּן חַיָּה, אִישׁ שָׂדֶה תנצב"ה "הִנֵּה פֹּה עַל קִבְרוֹ, בִּהְיוֹתִי מְבֻדַּד וּבוֹדֵד אֲנִי כּוֹתֵב לוֹ מִכְתָּב זֶה, שֶׁהָיִיתִי בָּעֶרֶב מְנַגֵּן בֵּינִי לְבֵינִי בַּגִּיטָרָה לְזִכְרוֹ וְעָלוּ בִּי הַדְּמָעוֹת, וְרָצִיתִי לְהוֹדִיעוֹ כִּי נַפְשִׁי שׁוֹקַקָה מְאֹד, - וכו' וכו' , מִכְתָּב אָרֹךְ מְאֹד הַמְּחַלְחֵל בַּגֶּשֶׁם עַד אֵלָיו, בֵּין יָדָיו הַמּוּשָׁטוֹת; שֶׁיִּקְרָא וְיֵדַע: יֵשׁ שֶׁחָשׁ אֵלָיו קָרוֹב.