ישנם דברים שאסור או
לפחות לא כדאי לנסות לִראות
אפילו בדמיון
מפני שהם נמצאים בקצה השְׁפִיוּת
כמו האינסוף שהוא כשלעצמו
מהקלים למי שנִסחף או
מתעקש למרות שהימים מתקצרים
והעייפות מתארכת
והדמיון שהיה חסר מעצורים
הוא כבר מזמן צל-ערוֹם של עצמו
כמו עץ בשלכת במקרה הטוב או
חרוך ושחור כמו אחרי שריפה...
אילו יכולנו לחזור בנו
מכמה מלחמות מיותרות
או לפחות מכמה אהבות שנִראות
מיותרות לפחות במבט לאחור
להיחלץ מאותו חור שחור
בולע-כול
שנִראה לנו אז ורוד מרהיב ביופיו
לאורכו לרוחבו ולעומקו כאילו מְלוֹא
כול הארץ הוֹדו
למרות שהגיע הזמן להודות:
היה קטן ומושתן
וכבר אז אפור כמו
החיים עצמם
(ואתם יכולים להמשיך
לשקר לעצמכם כרגיל
שקרים קצרים כמו שפיכה
או ארוכים כמו לילה בחיי פרפר עָשׁ
כדי לשרוד עד הרגע האחרון ממש
שבסופו מגלים תמיד מה שהיה
ידוע מלכתחילה:
האמת אינה אלא
שקר לא מתוחכם
שאפילו הלוקים בפיגור קל עד בינוני
יכולים לדקלם לעצמם וְלָעוֹלָם
בלי להגיע לקצה-יכולתם
שהוא ממש כאן מעבר לפינה
בניגוד לקצה-יכולתנו שנמצא
מעבר להרי החושך ונהרות הדם
ואיננו יכולים לחזור בנו לְעוֹלָם
מפאת קוצר הזמן וגודל המרחק
אפילו ממלחמה מיותרת אחת
אפילו מאהבה מיותרת אחת
אפילו מזיון אחד מהצד
אפילו ממבט חטוף בדברים
אבודים כמו גסיסת אהובים
שאסור או לפחות נורא לראות
אם רוצים להישאר שפוי)
אילו רק יכולנו לחזור בנו...
אבל האם בסופו של אותו יום
שכולנו עושים או לא עושים
כמיטב יכולתנו להתעלם ממנו
לא היינו מגיעים פתאום
בדיוק לאותו מקום חסר נוכחות
שאליו מגיעים כולם אחרי הכול?