מבוא והגדרות:
מאמר זה מבקש לעסוק בכמה נושאים:
1. האמנם רק דאגת האם? (שמואל א' פרק ב יט; וּמְעִיל קָטֹן תַּעֲשֶׂה לּוֹ אִמּו).
2. יבוא אדרת שיער
3. תעודת הזהות של הנביאים
4. סמלי סטטוס בתנ"ך
5. הנביא האקסטטי
6. שאול, מלך-כהן- נביא
7. שפת הגוף - קומוניקציה א-ורבלית
המאמר מבקש לעמוד על קשרי תרבות אחדים בין מארי למקרא, בעיקר בענייני נבואה. המאמר מבקש לעמוד על משמעותם הסימבולית של פרטי לבוש אחדים, שהם מעין "מדים" וסמלי סטטוס של שלושת המעמדות של ההנהגה הישראלית, והם מעמד הכהונה, הנבואה והמלוכה, שכולם לובשים מעיל או אדרת וכן אפוד. המעיל - בו המאמר בעיקר עוסק - הנו לא רק סמל סטטוס, אלא גם סמל שררה ובעלות. קריעת מעיל היא רב-משמעית: אדם שמעילו נקרע חינו סר, מלאכתו בטלה, אין עליו יותר הגנת האל. המחזיק בכנף בגד השליט הוא למעשה נכנע, מכיר בעליונות בעל הלבוש.
שמואל ביקש להחזיק בידיו את שלושת הכתרים - קביעת מדיניות החוץ, הזכות הבלעדית להקריב קרבנות ולהיקרא נביא. השלטון החילוני, הכהונה והנבואה, שלש הרשויות בהנהגת המדינה טרם נפרדו. שאול היה כהן, נביא ומלך, אך סופרי דוד שכתבו את הפרקים עליו עשו כמיטב יכולתם להלעיגו בשלושת התפקידים.
המאמר עומד, אם כן, על המשמעות המרכזית בכל אלה של המעיל, המעיל שאמו של שמואל, חנה, נתנה לו בעודו נער חוגר אפוד בד ועד שעלה מהקבר בעין דור לקריאת שאול ובעלת האוב: וסמל הסטאטוס שלו עוד עמו ועליו. מתברר כי שמואל לא יכול להיפרד מהמעיל כי הוא שימש אותו - כמו את הנביאים האחרים - כמעין תעודת זהות.
המאמר משוה מקורות ממארי עם הנלמד מהתנ"ך ומביא דברי מפרשים בעניין הנדון.
מעילו של שמואל
בשמואל א, פרק ב יט אנו קוראים: "וּמְעִיל קָטָן תַּעֲשֶׂה לוֹ אִמּוֹ וְהֶעֶלְתָה לוֹ מִיָּמִים יָמִימָה בַּעֲלוֹתָהּ אֶת אִישָׁהּ לִזְבֹּחַ אֶת זֶבַח הַיָּמִים"; ומצודת דוד מפרש במקום זה: "מימים ימימה - בכל שנה ושנה": בכל שנה ושנה עת עלתה חנה עם בעלה למקדש לזבוח את הזבח השנתי, היא העלתה לו מעיל חדש, לפי צורך גופו שגדל בכל שנה ושנה". דאגה לו כאם.
מה הוא אותו מעיל? האם לפנינו דאגת אם שאולי שם, ליד עלי הכהן, קר לו? או עשתה כן מתוך גאוות אם? שהרי מפרשים את דברי עכן בן כרמי בן זבדי: "וארא (וְאֶרְאֶה) בַּשָּׁלָל אַדֶּרֶת שִׁנְעָר אַחַת טוֹבָה וּמָאתַיִם שְׁקָלִים כֶּסֶף וּלְשׁוֹן זָהָב אֶחָד חֲמִשִּׁים שְׁקָלִים מִשְׁקָלוֹ וָאֶחְמְדֵם וְאֶקָּחֵם וגו'" (יהושע ז כא). ומצודות דוד מפרש: (שמואל א כח יד) "מה תארו - לשתדע אשר הוא אדם גדול. והוא עוטה מעיל - והוא מלבוש המיוחד לאדם גדול וחשוב". מגאוותה אם כן היא עושה, שהוא הפך כאילו לאדם גדול, וע"כ תפרה לו מעיל יקר. וכן במצודת ציון, שם מתפרשת המלה אדרת - כ"טלית חשובה, והוא מלשון אדיר. שנער- עשוי בשנער, והוא בבל". - האם יש לנו כאן ענין כלשהו עם בבל, או לפחות עם ארץ ארם נהריים? האמנם במקומות בהם מופיעה המלה "אדרת", "אדרת שיער" בתנ"ך מדובר במצרכי יבוא מבבל? או אולי במצרך שרק מקורו בבבל - כדוגמת ה- Eau de Cologne, מי העיר קולוניה, בושם המיוצר במעבדות הלנה רובינשטין בחיפה? ובכלל - מה עניין אדרת זו לעניין "מעיל"? האומנם יש הצדקה לבדוק את שני המונחים הללו יחד? - ואמנם, כאן נדון בכמה פרטי לבוש עליון שזיקתם, כפי שעוד נראה, הדדית.
לגבי האדרת - בתרגום יונתן כתוב: וכך מביא מצודת ציון בפירושו ליונה פרק ג ו: "ויגע הדבר אל מלך נינוה ויקם מכסאו ויעבר אדרתו מעליו ויכס שק וישב על האפר": "אדרתו- ת"י לבוש יקריה וכן אדרת שנער (יהושע ז) והוא מל' אדיר". המדובר אפוא בלבוש יקר, וכדברי רש"י בעקבות תרגום יונתן לשמואל א פרק ב יח: "נער חגור אפוד בד...’ כרדוט דְבּוּץ, (דהיינו אריג משובח) והוא לשון מעיל, שהרי תרגם יונתן, (שמואל יג יח): 'מעילי', דכי כן תלבשנה בנות המלך הבתולות מעילים. כרדוטין. דוד מכרבל במעיל בוץ: (דבה"י א טו כז: וכן באסתר ח טו מרדכי עטור כבוד המלך לבוש בוץ.
משמע, יותר מסתם מעיל נגד קור בגו: ועלינו לבדוק מה הוא אותו מעיל ששמואל לבש, ובאיזה הקשרים מלה זו מופיעה בתנ"ך.
אנו כבר מבינים כי אמו הלבישתו בטוב שבמעילים, כיאה לאדם ההולך להתחנך בבית הכהן. שהרי ידוע כי המעיל הוא לבוש כהן, ככתוב [שמות פרק כח ד]: "וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ חֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט וְעָשׂוּ בִּגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרןֹ אָחִיךָ וּלְבָנָיו לְכַהֲנוֹ לִי": וכן שמות כח לא: "וְעָשִׂיתָ אֶת מְעִיל הָאֵפוֹד כְּלִיל תְּכֵלֶת": ובשמות כט ה: "וְלָקַחְתָּ אֶת הַבְּגָדִים וְהִלְבַּשְׁתָּ אֶת אַהֲרֹן אֶת הַכֻּתֹּנֶת וְאֶת מְעִיל הָאֵפֹד וְאֶת הָאֵפֹד וְאֶת הַחֹשֶׁן וְאָפַדְתָּ לוֹ בְּחֵשֶׁב הָאֵפֹד": זהו אפוא אפוד הבד ששמואל לובש עוד כנער, (שמואל א ב יח: "וּשְׁמוּאֵל מְשָׁרֵת אֶת פֶּנִי ה’ נַעַר חָגוּר אֵפוֹד בַּד": וזהו מן הסתם המעיל ששמואל עוטהו עוד בקברו, במותו. [1] כדבר רש"י לשמואל א פרק כח פסוק יד: "והוא עוטה מעיל-שהיה רגיל ללבוש מעיל, שנאמר (לעיל ב יט): ומעיל קטן תעשה לו אמו, ובמעילו נקבר, וכן עלה, וכן לעתיד לבא יעמדו בלבושיהם (תנחומא שם)".
שמואל א כח יד: "וְיֹאמַר (שאול) לָהּ (לבעלת האוב שהעלתה את שמואל מקברו): מַה תָּאֳרוֹ? וָתֹאמֶר: 'אִישׁ זָקֵן עֹלֶה וְהוּא עֹטֶה מְעִיל': וַיֵדַע שָׁאוּל כִּי שְׁמוּאֵל הוּא וַיִקֹד אַפִּים אַרְצָה וַיִשְׁתַּחַוְ"- כלסמכות, כלבעל שררה, סמכות עליונה. - [1] כדבר רש"י לשמואל א פרק כח פסוק יד: "והוא עוטה מעיל-שהיה רגיל ללבוש מעיל, שנאמר (לעיל ב יט): ומעיל קטן תעשה לו אמו, ובמעילו נקבר, וכן עלה, וכן לעתיד לבא יעמדו בלבושיהם (תנחומא שם)".
עתה, משנודע לנו כי מעילים אלה נוהגים גם בארץ המתים, יהא עלינו לבדוק מי למעשה לובש את המעיל בארצות החיים.
והרי אנו יודעים כי שמואל חניך כוהנים היה: ולאחר מכן - (אך אולי מלכתחילה?) נועד להיות "רואה". (כלשון האכדית - אולי? כלומר מעין baru, רואה, בעל תפקיד נבואי מיוחד באכד. ואמנם "כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל" - במדבר כג כג). מכל מקום תפקיד הרואה, אשר הוא, כידוע, שם הנביא בראשונה הוא רחב-היריעה - החל ממציאת אתונות אבודות ועד למשיחת מלכים. וכיון שעוד נמצא מעילים נוספים במקרא, מוטב כי נציין כבר כאן - המעיל הוא סימן ההיכר, תו ההיכר של הרואה, הנביא: הוא מופיע בהקשר לנביאים, והוא משמש כעין מדי הנביא - כפי שאף מצודת ציון מציין (מלכים א יט יג): "לוטה בשמלה. באדרתו- מלבוש חשוב מיוחד לנביאים".
ומסכם הרד"ק כמה השקפות [שמואל א ב יז]: “...ומעיל קטן: - כמשמעו זעיר: דומה לי כי המעיל נעשה בתכונות שונות.' יש (א) מעיל לעטיפה וכן (ב) מעיל שמואל שנאמר והוא עוטה מעיל וכן (ג) היה מעיל כהן גדול הבגד העליון שהיה עוטה אותו ו(ד) המעיל שהיו בנות המלך לובשות' היה מלבוש עשוי בתכונת מלבושי הנשים וכן האפוד עשוי בתכונות שונות של כהן גדול היה עשוי בתכונה הכתובה בתורה ואפוד של פשתן היו חוגרים אותו העובדים את ה' והיו משתנים בו משאר בני אדם ואותו היו חוגרים בין כהן בין לוי בין ישראל כמו שכתוב בכהנים וימת ביום ההוא שמנים וחמשה איש נושא אפוד בד וכן בשמואל שהיה לוי חגור אפוד בד וכן דוד כשהיה בעבודת האל לפני הארון חגור אפוד בד כמו שכתוב ודוד חגור אפוד בד." מעניין - אך לאו דווקא בהכרח מפתיע - למצוא במעיל סמל לג' מעמדות חשובים בישראל - למלוכה, לכהונה ולנבואה, שהרי הם היו אדם אחד, שכאמור עוד טרם נפרדו.
שמואל, אליהו, אלישע - נביאים ראשונים אלה כולם לבשו מעילים. המעיל איננו אלא הוצאה מיוחדת - ואולי ממוסדת יותר של אדרת להקות הנביאים שבתנ"ך. מצודות דוד זכריה יג ד נא': "ולא ילבשו וגומר: דרך הנביאים היה ללבוש אדרת שער. וכן נאמר באליהו: 'וילט פניו באדרתו' (מ"א יט) ולכן אמר: הנביאים ההם לא ילבשו אדרת שער כדרך שאר הנביאים: וזהו למען יוכל כל אחד לכחש ולומר שאינו נביא כי יבוש להזכיר עליו שם נביא לבל ייזכר עליו מעשיו הראשונים שהיה מתנבא בשקר".
מעיון בלוחות מארי (צפון סוריה) מתברר כי מעיל הנביא - ירושה הוא לנו ממארי.
המעיל במארי.
את המעיל בהקשר לנבואה אנו פוגשים כבר במכתבים מ-Mari. מארי, עירו של זִמְרִי-לִים המלך, העיר במערב ארם נהריים, שנכבשה ב-1760 לפה"ס לערך בידי חמורבי ונחפרה לראשונה בשנות ה-20 של המאה ה-20, היא בעלת חשיבות רבה לתולדות ישראל: כידוע, הארכיון העשיר של מלכי מארי שנתגלה כאן, חושף צדדים רבים של תרבות לה מגע ומשא עם תרבות המקרא.
בין המכתבים שמביא פרופ' אברהם מלמט מארכיון זה, מצויים אחדים הנוגעים לתולדות הנבואה וענייניה. יש כאן נבואות תוכחה ונחמה, סימנים שהנביא חש עצמו קרוי להתערב בענייני הממלכה, במדיניות הבינלאומית של המלך, בענייני בנין המקדשים ועוד. אומנם גם נביאי מארי, כנביאי ישראל, היו שלוחים מטעם האל (דגן) אל המלך, אך לא כנביאי ישראל שדיברו עם מלכי ישראל פנים אל פנים, נביאי מארי לא הגיעו בגופם אל המלך כי אם אל אחד מהפקידים הגבוהים של חצר המלך, שהיה ממונה להביא את דברם אל המלך והיה מעין מתווך והמוציא והמביא בעניינם. נראה כי ככל פקיד טוב הוא היה מסנן את המסרים שנמצאו בעיניו ראויים לבוא לפני המלך, דהיינו לידיו הייתה מסורה המשימה לקבוע מי הוא נביא אמת ומי הוא נביא שקר.
בעניין זה נפל בחלקו של המעיל תפקיד חשוב. באחד מהמכתבים ממארי נאמר כך: "אל אדוני אמור: כה אמר בח'דלם עבדך: לעיר מארי, להיכל ולמחוז שלום: שנית: אח'ום, הכהן הגדול הביא אלי את הַשֵּׂעָר ואת שולי המעיל של הנביאה. (ša-ar-tam ú si-si-ik-tam ša sinnišat mu-uh-hu-tim) הלא בלוח אשר שלח אח'ום אל אדוני כתוב עליה זכרון דברים מלא. את הַשֵּׂעָר ואת שולי המעיל של הנביאה אני שולח לאדוני".
קיום נְבִיאוֹת אינו צריך להפתיענו, שהרי נביאות היו גם בישראל. לגבי המלה mu-uh-hu-tim - מלמט מסביר כי משקלו "משקל מיוחד, צורה המעידה על ליקוי גופני, בדומה למשקל קִטֵּל בעברית (כגון עִוֵּר, פִּסֵּחַ, וכדומה), כדעת לאנדסברגר. כנראה דומה המלה האכדית בצורה, באטימולוגיה, למונח העברי מְשֻׁגַּע, המכוון למתנבא דווקא. (מובא ע"פ "ניצני הנבואה בתעודות מארי", ב"קובץ מאמרים: מארי והמקרא", מאת א. מלמט, הוצאת האוניברסיטה העברית, ירושלים תשל"ה). מל"ב ט, יא: ויהוא יָצָא אֶל עַבְדֵי אֲדָנָיו וְיֹאמַר לוֹ הַשָּׁלוֹם מַדּוּעַ בָּא הַמְּשֻׁגָּע הַזֶּה אֵלֶיךָ וְיֹאמַר אֲלֵיהֶם אַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת הָאִישׁ וְאֶת שִׂיחוֹ
אך מה עניין מעיל חדש זה, המופיע במכתבים נוספים? מלמט כותב: "מה פשר המעשה המוזר לכאורה? - נראה לנו, כי קווצת השיער ושולי הבגד שימשו בזמן מן הזמנים תעודת זהות מובהקים של בעליהם. (ובהערה: "אפשר לקבוע את שולי הבגד כסימן היכר טיפוסי גם על סמך הסיפור המקראי על כריתת כנף מעילו של שאול בידי דוד (שמ"א כד). כוונתו של דוד הייתה וודאי ליטול משאול סימן אישי מובהק, כדי להוכיח לאחר מכן ליריבו איזו סכנה הייתה צפויה לו". ואם נזכור כי קצות הבגד שימשו חותם אישי שהוטבע על חוזים ומסמכים אחרים, נבין כי אכן היה ייחוד בבגד כל איש ואיש וניתן היה להכיר איש על-פי טביעות בגדו או על-פי כנף בגדו הקרוע. ואמנם בדבר ה- sissiktu כותב J.M.Munn-Rankin (Iraq 18, p. 92 (בבבל בתקופה הבבלית העתיקה ובתקופה הכשדית, וכמו-כן בעיר Nuzu במאה החמישה-עשר לפני הספירה לוחות חוזים היו לעתים חתומים ב-sissiktu או ב-(qannu. "ואמנם במשק בו כל אישה טָוְתָה את הבגדים במו ידיה, מן הסתם היה בבד שֶׁטָוְתָה ייחוד, הן בסוג הצמר תוצרת בית והן באופן האריגה.. ". זהו באשר לכנף הבגד בתור תעודת זהות. אך נראה לי כי מלמט לא עמד על משמעותו הסמלית של המעיל או כנף המעיל.
במכתב מס' 5 (עמ' 60 במאמר), הכתוב מספר על נביא שבחלומו האל דגן דיבר עמו ישירות. וכיון שהפקיד הראשי מאמין, הוא כותב למלך: "ובאשר האיש ההוא נאמן, את שערו ואת שולי מעילו לא לקחתי". משמע לו האיש הוכח כבלתי נאמן הוא היה לוקח ממנו את שערו ואת שולי מעילו - כדברי מלמט בסוף ההערה שהובאה לעיל: "הנחתנו מתבססת גם על האמור במכתב 5: "ובאשר האיש ההוא נאמן את שערו ואת שולי מעילו לא לקחתי": פירוש הדבר הוא שבמקרה זה אין צורך ליטול מן המתנבא את סימני ההיכר המקובלים, שהרי ידוע כי האיש הוא מהימן. שונה הוא המצב בקשר לנביאה אחת במכתב הקודם: דברה עדיין טעון הוכחה, ומסיבה זו מצרף הכהן המשמש גם במקרא כאיש-בינים בין המלך לנביא לתזכיר על נבואתה סימנים אישיים, המשמשים ערובה לדבריה".
וכאן נשוב לעניני האדרת בכלל.
ניתן לומר כי היו נביאים לובשי אדרת שיער שהיו נביאים בלתי מהימנים, אולי נביאי שקר. לובשי אדרת השיער היו נביאים - אך ממעמד נביאים נחות יותר ממעמד הנביאים לובשי המעיל. ואולי אם נביא היה נביא שקר מעילו נתכנה אדרת. וכדברי זכריה יג ד: ":וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יֵבֹשׁוּ הַנְּבִיאִים אִישׁ מֵחֶזְיֹנוֹ בְּהִנָּבְאֹתוֹ וְלֹא יִלְבְּשׁוּ אַדֶּרֶת שֵׂעָר לְמַעַן כַּחַשׁ".
כמובן, גם אליהו לובש אדרת: מלכים ב ב יב-יג: "ואלישע ראה (את אליהו עולה בסערה השמימה) והוא מצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו ולא ראהו עוד ויחזק בבגדיו ויקרעם לשנים קרעים: "וירם (אלישע) את אדרת אליהו אשר נפלה מעליו וישב ויעמד על שפת הירדן: ויכה את המים ויאמר איה ה’ אלקי אליהו אף הוא ויכה את המים ויחצו הנה והנה ויעבר אלישע." והרי אין נראה כי שמואל עומד בדרגה גבוהה מאליהו בנבואה: אך לו מעיל ולאליהו - אדרת. אך אולי כן? שהרי אליהו היה נביא - אך שמואל היה נביא (רואה), כהן (שרצה להקריב לה' בגלגל), וסמכות מדינית עליונה, אף מצביא שיצא לפני העם וארון הברית בידו למלחמה נגד הפלשתים באפק. (דעת המקרא על מפעלות שמואל איננה גבוהה: לא כמצביא, שהרי ארון הברית נפל בשבי, לא כנביא (מלבד יכולתו לנבא מקום אתונות אבודות: אך לא את שעתיד לקרות למלך שהוא משח: ולא כמדינאי דגול, שהרי במושחו למלך את שאול לא ידע את נפש העם הנוהה אחר השבט החזק, יהודה ולא החלש, בנימין)
האדרת, אם כן, מחוללת גם את נס חציית הירדן כדי שאלישע (ואמנם לא כל עם ישראל) יוכל לעבור את הירדן בחרבה. סמל הסמכות הנבואית עובר מאליהו לאלישע. הוא נוטל לו את האדרת - שאמנם קודם נקרעה לשנים, לסמל ביטול מלכותו של אליהו. זהו אותו מעיל עצמו ששמואל קרע לשנים, אף דוד, שניהם מעל כתפי שאול: הראשון, שמואל, אולי לסמל כי אין לשאול סמכויות של כהן ועל כן לא עליו היה להקריב את הקרבנות טרם צאתו לקרב בגלגל: שהרי בכך היה ראשית הקרע ביניהם, ולאו דווקא על עניני מדיניות שאול מול אגג מלך עמלק והדברים שקרו לאחר מכן: ודוד - לסמל כי השלטון הארצי ניטל משאול, עם הינטל משאול רוח ה'. ואמנם ייתכן כי כאן מתגלה מעין יחס דו-ערכי בישראל לנבואה. כפי שנמצא במלכים ב' ט יא שהובא לעיל, וכן בירמיה כט כו: "ה’ נתנך כהן תחת יהוידע הכהן להיות פקדים בית ה’ לכל איש משגע ומתנבא ונתתה אתו אל המהפכת ואל הצינוק", וכן בהושע ט ז: "באו ימי הפקדה באו ימי השלם ידעו ישראל אויל הנביא משגע איש הרוח על רב עונך ורבה משטמה".
אך אפשר כי לא כך - כל כך הרבה פנים - והיחס המלגלג הוא רק לנבואה שאינה תופסת, שאין לה בסיס איתן ורגלים חזקות להתמודד נכוחה עם המציאות הפוליטית ועם יחסי הכוחות המדיניים. כך מצב שאול ככהן - וראינו כי אין בידו להקריב כי אין הוא ראוי לפי שמואל לכהונה: ובאשר להיותו מלך, הרי מלכותו רעועה, מה עוד שהוא נחשד בנבואה אקסטטית שאיננה ראויה: וכבר בשמואל א י יא נאמר: "וַיְהִי כָּל יוֹדְעוֹ מֵאֶתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם וְיָרְאוּ וְהִנֵּה עִם נְבִאִים נִבֵּא וְיֹאמַר הָעָם אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ: מַה זֶּה הָיָה לְבֶן קִישׁ? הֲגַם שָׁאוּל בַּנְּבִיאִים"? ולפנינו נימת זלזול, כמובן. ואף אם ייתכן כי אין בעניין זה לפנינו אלא דברי תעמולה וסממני רצח אופי של שאול בידי סופרי דוד, הרי אפשר כי שאול, מלבד היותו מלך במצב פוליטי לחוץ וקשה היה באמת מלך מתלהב-עד אקסטטי, כבר כשביתר 12 ראשי בקר כמספר שבטי ישראל: אפשר כי אין עשן בלא אש ודברים אחדים יש בהם כדי להעיד על אופיו: מכל מקום העדויות על מצביו האקסטטיים חוזרות ונשנות בתנ"ך.
מצב אקסטטי מתגלה גם במעמד אחר. בדומה לאלישע המבקש שיביאו לפניו מנגן כדי שרוח הנבואה תצלח עליו (מלכים ב ג, טו) אלישע אומר: "ועתה, קחו לי מנגן; והיה כנגן המנגן, ותהי עליו יד יהוה": וראה עוד: שמואל א י ה: "אחר כן תבוא גבעת האלקים אשר שם נצבי פלשתים ויהי כְּבֹאֲךָ שם העיר ופגעת חבל נבאים ירדים מהבמה ולפניהם נבל ותף וחליל וכנור והמה מתנבאים"), אף לגבי שאול נאמר: (שמואל א טז, טז): "יאמר נא אדוננו, עבדיך לפניך--יבקשו איש יודע מנגן בכינור; והיה בהיות עליך רוח אלוהים רעה--וניגן בידו, וטוב לך". וכן שמואל א טז יז: "ויאמר שאול אל עבדיו ראו נא לי איש מיטיב לנגן והביאותם אלי". כל אלה הם מסימני רוח ה' שביעתתו, כלומר זמנים בהם שאול נמצא במצבים אקסטטים של בקשת קרבת אלהים, מצבי נבואה. ועוד.
שמואל א יט, כ: "וישלח שאול מלאכים לקחת את דויד וירא את להקת הנביאים ניבאים ושמואל עומד ניצב עליהם; ותהי על מלאכי שאול רוח אלוהים ויתנבאו גם המה. ויגידו לשאול וישלח מלאכים אחרים ויתנבאו גם המה; ויוסף שאול וישלח מלאכים שלישים ויתנבאו גם המה. וילך גם הוא הרמתה ויבוא עד בור הגדול אשר בשכו וישאל ויאמר איפה שמואל ודויד; ויאמר הנה בניות ברמה. וילך שם אל ניות ברמה; ותהי עליו גם הוא רוח אלוהים וילך הלוך ויתנבא עד בואו בניות ברמה. ויפשט גם הוא בגדיו" (הנביאים לבשו אדרת שיער, אך בשעת הצורך היה גם שהם התהלכו ערומים וכן בישעיהו [ישעיהו כ,ג]: "ויאמר יהוה, כאשר הלך עבדי ישעיהו ערום ויחף--שלוש שנים אות ומופת, על מצריים ועל כוש". וכן מיכה א: "על זאת אספדה ואילילה, אלכה שולל וערום; אעשה מספד כתנים, ואבל כבנות יענה".) ויתנבא גם הוא לפני שמואל וייפול ערום כל היום ההוא וכל הלילה; על כן יאמרו--הגם שאול בנביאים".
שאול היה אם כן - מלבד ניסיונו הכושל בגלגל למלא את מקום הכהן המקריב את הקורבן, גם מלך וגם נביא: (ואמנם המעיל היה אצל שמואל, שלא רצה את שאול לא כמלך, לא ככהן ולא כנביא). ואולי ביקש למלא את כל התפקידים, כמו שרינו המתנסים בכל תפקיד בטרם ייהפכו ראשי ממשלות. כל זה קרה כמובן עוד לפני הפרדת הדת מהמדינה, השלטון החילוני והכנסייה, הפרדת הרשות השופטת מהרשות המבצעת וכיו"ב. ואולי יש כאן רמז כי שאול נאלץ לנסות למזג את כל התפקידים האלה בידו, או אף למלוך ולכוון את מדיניות החוץ בעצמו. והתוצאה? כשלון מחפיר.
הכוונה למעמד המביש וביזוי המלך בפומבי בגלגל: בניסיון שאול לפייס את שמואל "נגדה-נא זקני העם ונגדה ישראל": ותשובתו הנחרצת והסופית של שמואל: [שמואל א טו כז]: "ויסב שמואל ללכת ויחזק בכנף מעילו ויקרע": ופירוש דבריו בפיו: [שמואל א כח יז]: "ויעש ה’ לו כאשר דבר בידי ויקרע ה’ את הממלכה מידך ויתנה לרעך לדוד": כדברי
Ronald A. Brauner in Graetz College Annual of Jewish Studies, p. 26-27: “Old Aramaic and Comparative Semitic Lexicography:
"ניתן לטעון, על בסיס שיחה זו, שדוד, (שמ' א כד 4) בכורתו את כנף מעיל שאול הסיר מעל שאול את סמל המלוכה.
הענין ניכר מֵחֲרָטַת דוד על מַעֲלָלַהוּ .
וכתוב בשמואל א כד ה: ויאמרו אנשי דוד אליו הנה היום אשר אמר ה’ אליך הנה אנכי נתן את איבך (איביך) בידך ועשית לו כאשר יטב בעיניך ויקם דוד ויכרת את כנף המעיל אשר לשאול בלט: שמואל א כד יב: ואבי ראה גם ראה את כנף מעילך בידי כי בכרתי את כנף מעילך ולא הרגתיך דע וראה כי אין בידי רעה ופשע ולא חטאתי לך ואתה צדה את נפשי לקחתה: ויהי אחרי כן ויך לב דוד אתו על אשר כרת את כנף אשר לשאול".
אם כן, ענין לנו כאן בהתנהגות בלתי מילולית, שפת גוף שעשויה להתלוות למבע לשוני אך אינה חייבת בכך. "אחד המקורות המוכרים של ביטוי אידיומאטי הוא זה בו מחווה מסוים המלווה הרגשה או פעולה כללית בא לסמן באמצעות סינכדוכה את ההרגשה או הפעולה עצמה", - אומר א גרינשטיין. ואמנם בטרם נולד הביטוי דרך הסינכדוכה ועובר תהליכי הקפאה קיים המעמד האנושי בו הבגד הופך בדרך ההעדנה האנושית - הזהירות לא לגעת בגוף עצמו - למעין מטונימיה לגוף: כלומר האדם המתחנן חושש מלגעת בגוף האיש אליו הוא פונה לבל תתפרש נגיעה זו כבעלת כוונות של אלימות, כהתקפה, כחדירה לרשות הפרט. הוא נוגע אך בבגד, באימרת המעיל: הוא מבקש לעכב את המבקש לפנות אליו עורף: אין הוא מבקש לעכבו באלימות, אלא בתחינה, כילד המבקש מאמו לבל תלך עוד, לבל תעזבו. זו אם כן שפת הגוף, שכאמור אינה חייבת - אומנם יכולה - להתלוות במבע מילולי. גרינשטיין מביא שתי דוגמאות נוספות למבע לא-מילולי כזה: "הכות על לחי", to humiliate"", (באכדית lēta mahāşu ), וכן qāta našū - נשיאת כפים, תפילה. ולענייננו: sissikta şabātu=to grasp the hem (of a garment), אחז בכנף בגדו, החזק בכנף בגדו. זו מחוה בה הפונה בתחינה מביע את כניעתו לפני בעל הדרגה הגבוהה ממנו על-ידי אחיזה בכנף הבגד.
אם כן, באין ברירה, שאול מתחנן וגם נכנע לנושא האפוד, המעיל. יונתן, במעשה סמלי לא פחות, פשוט מוסר לדוד את סמל השלטון, את המעיל: ככתוב בשמואל א יח,ג : "וְיִכְרֹת יְהוֹנָתָן וְדָוִד בְּרִית בְּאַהֲבָתוֹ אוֹתוֹ כְּנַפְשׁוֹ. וְיִתְפַּשֵּׁט יְהוֹנָתָן אֶת הַמְּעִיל אֲשֶׁר עָלָיו וִיתַנֵּהוּ לְדָוִד; וּמַדָּיו וְעַד חַרְבּוֹ וְעַד קַשְׁתּוֹ וְעַד חֲגוֹרוֹ".
וכן מעיר מון-רמקין (Iraq 18): הביטוי “napistum lapātum” ללפות צוואר, מחווה נוספת בשם הגוף לציון גורל מי שעתיד להפר את הברית, משמש גם לציון הקשר החוזי בין שמשי -אדד מול אשנונה וזימרי-לים מול אשכור אדד מקרנה. הזוג הראשון בין אלה כרתו את החוזה על בסיס של שוויון, אך אשכור אדד בוודאי היה also אריס של זמרי-לים, כי הוא אחז בכנף בגדו והציע לו את המלוכה בקרנה. (עמ' 91). משלחת של אשכור-אדד מקרנה נשלחה לזימרי לי עם הוראות לאחוז בכנף בגדו ולבקשו למלוך בקרנו ולשאת לאישה את בת אשכור-אדד. מטקסטים אלה ברור כי פעולת האחיזה כנף הבגד בוצעה בהקשר לסיכום חוזה האריסות.
כך בעניין דוד ויונתן וכך בעניין שאול ושמואל: דוד קיבל את כניעת יונתן ואף הבטיח לו את מבוקשו (ואמנם לא קִיֵּם) לשמור על זרעו, ושמואל דחה את בקשת שאול מיניה וביה. רד"ק מפרש ואומר כי דוד נענש על כרתו את כנף מעיל שאול: רד"ק שמואל א כד ה: "אמרו רבותינו המבזה את הבגדים לסוף אינו נהנה מהם שנאמר ויכסוהו בבגדים ולא ייחם לו. בעונש שכרת מעיל שאול היה לו זה"
ועוד מדברי רבותינו:
רד"ק שמואל א טו כז: "'ויחזק בכנף מעילו-' שאול החזיק בכנף מעיל שמואל, כדי שישוב עמו: (שמואל א טו,כה : "ועתה שא נא את חטאתי; ושוב עימי ואשתחווה ליהוה".) ובמדרש (רות רבא ז יא) חולקין בו. יש אומרים כי שמואל קרע במעיל שאול ורמז לו בזה כי מי שיכרות כנף מעילו הוא ימלוך אחריו, וי"א כי שמואל קרע מעילו של עצמו שכן דרכן של צדיקים להיות קורעין בשעה שאין נטיעתן משובחת. ואף שאי אפשר לאמר כי ניתן לטעות בפסוק - שמואל פנה ללכת ושאול החזיק בכנף בגדו, והבגד נקרע: שמואל א טו כז: "ויסב שמואל ללכת ויחזק בכנף מעילו ויקרע": ומן הסתם אם פנה ללכת לא הוא עצמו קרע את מעילו: אך אולי כן? שהרי לא נאמר בין שניהם מי הוא שהחזיק בכנף המעיל. הדעת נותנת ששאול החזיק ושמואל התחזק ללכת והמעיל נקרע: שמואל אמר שבכך נקרעה מעל שאול הממלכה: אך באותה מידה ניתן היה לטעון כי בכך נקרעה מעל שמואל מעיל הנבואה. הכל תלוי בפירושים.
וכן במדרש רבא המבואר, רות רבה, פרשה ז סימן יב, עמ' רב: "וכמוה, כהכרעה הזו שהוכרעה בפסוקים האמורים בדבר שהיה מוטל בתחילה בספק מצאנו עוד, שכתוב "ויאמר שמואל אל שאול לא אשוב עמך כי מאסת את דבר ה' וימאסך ח' מחיות מלך על ישראל, ויסוב שמואל ללכת ויחזק בכנף מעילו ויקרע, ויאמר אליו שמואל קרע ה' את ממלכת ישראל מעליך היום ונתנה לרעך הטוב ממך", ועדיין איני יודע במשמעות הכתוב הזה - מעילו של מי נקרע ומי קרעו, אם שאול החזיק בכנף מעילו של שמואל כדי לעכבו מללכת מעליו אלא ילך עמו, כאמור שם למעלה בעניין ששאול בקש ממנו לבוא עמו למשכן אשר בגלגל להשתחוות עמו שם, ובהחזק שאול בכנף מעילו של שמואל ושמואל הלך מאתו על-ידי כך נקרע הכנף מן המעיל, או ששמואל עצמו קרע לו את מעילו שעל עצמו מתוך צער על שנמאס שאול מלמלוך, ושכן שמואל לבש תמיד מעיל (ש"א ב, יט.), או ששמואל החזיק בכנף מעילו של שאול וקרעו כדי לתת לו את הסימן האמור כאן על קריעת המלכות מעליו, ולכן קרע את מעילו של מי שמלכותו נקרעת, ששאול עצמו קרע המעיל שעליו מתוך צער על קריעת מלכותו, ושכן גם שאול לבש תמיד מעיל (שמ' כד, ד), שכן יש לך לומר כי "ויחזק בכנף מעילו" מוסב על שמואל האמור בתחילת הפסוק "ויסוב שמואל ללכת", ויש לך לומר שזה אמור על שאול שכן מיד נאמר "ויאמר אליו שמואל" - אל מי שאמור עליו למעלה מכן שהחזיק בכנף מעילו, ובדבר זה בחלקו .
רב ולוי, חד אמר : מעילו של שאול נקרע, ושמואל הוא שהחזיק בו וקרעו לו, כדי לתת לו את הסימן הזה שנקרעה ממלכתו (רש"י ורד"ק על הפסוק שם), או ששאול בעצמו קרעו, מתוך הצער על קריעת ממלכתו (רז"ו), וחריגא אמר: מעילו של שמואל נקרע, ושאול קרעו בהחזיקו בכנף מעילו שלא ילך (רש"י שם), או ששמואל עצמו קרעו מתוך צער על קריעת מלכות שאול (רד"ק שם), ומסתברא - לומר - כמאן דאמר כי כנף מעילו של שמואל הוא שנקרע, ושמואל עצמו הוא שקרעו באותה שעה, שמלבד שכדי ליתן אות לקריעת המלכות של שאול קרע שמואל את המעיל אז, שמעיל רומז למלכות, כאמור, אלא גם לפי שדרך הצדיקים להיות קורעים בגדיהם, על כל צרה וצרה שיש בה משום חילול שם שמים, וכאדם הקורע על מתו, כן גם הם - בשעה שאין נטיעתן - שנטעו בעולם לכבוד ה' - משבחת, וכאן שמלכותו של שאול, שהמליכו שמואל בשעתו למלך, נקרעה, קרע שמואל בגדו על הדבר הזה, והקורע בצערו ואבלו קורע בגד שעליו ולא בגד שעל זולתי, והרי ששמואל קרע את מעילו שעליו".
והדוגמאות לעניין קריעת בגד לאות אבל במקרא רבות, ולא נביאן כאן. ונכון הוא כי קריעת מעיל הוא גם ביטוי לאבל: ואמנם, בקריעה זו היה רב מהאבל, לא רק על מות הממלכה שבידי שאול, - כי לא מקור כל רע היה בחוסר האחדות הפושה בין השבטים - אלא גם אבל על שאול האיש שלא עלה בידו לאחד תחתיו את הממלכה.
