והנה כמה מילים על מעשה התרגום - והכוונה כמובן לתרגום דברי ספרות ולא לתרגום חמרים מדעיים, מסחריים או פוליטיים, כמו תרגום נאומים סימולטני באו"ם.
תולדות מעשה תרגום דברי ספרות הם עתיקים כימי האנושות. ידוע כי במקרא - למשל בספר קוהלת - משוקעים קטעים מגלגמש, שיר אפוס שנתחבר לפני 4,000 שנה. "גילגמש, אֱכֹל וּשְׁתֵה,/מַלֵּא לִבְּךָ בַּיֵּש וּשְׂמַח בְּחֶלְקְךָ תָּמִיד,... עֲטֵה עָלֶיךָ לֹבֶן וּבִגְדֵי חֲמוּדוֹת/חֲפֹף רֹאשְׁךָ וּפַזֵּר בֹּשֶׁם עַל גּוּפְךָ תָּמִיד. הַבֵּט בַּטַּף הַמַּחֲזִיקִים בְּיָדֶיךָ, תֵּן לְאֵשֶׁת חֵיקְךָ לֵיהָנוֹת מִקִּרְבַתְךָ הַחֵמָה. אֵלֶּה הֵם הַדְּבָרִים הַיְחִידִים שֶׁהֵם עִנְיָנוֹ שֶׁל הָאָדָם". או כדברי קוהלת שכאמור תורגמו אל תוך הספר מתוך שירת גילגמש: דבר המעיד על רב-תרבותיותם של אבותינו:
ספר קהלת פרק ט
"לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשְׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ:
(ח) בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר:
(ט) רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ כָּל יְמֵי חַיֵּי הֶבְלֶךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כֹּל יְמֵי הֶבְלֶךָ כִּי הוּא חֶלְקְךָ בַּחַיִּים וּבַעֲמָלְךָ אֲשֶׁר אַתָּה עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ:
אך היינו עדים גם לתפקידו המתווך בין התרבויות של התרגום גם בין יוון לאכד, יוון ומצרים. תפקידו המתווך, המרחיב גבולות ואופקים של מעשה התרגום ניכר למשל בפעולתו בתחום הספרות העברית. אנשי התרבות עד המאה ה-18 הכירו רק את המקרא, את כתבי הקודש והיו גדורים במגבלותיו. הרמח"ל ואחריו למשל תלמידו, דוד פרנקו מנדס שנשענו על תרבות השיר באיטליה תרגמו ממחזות מטסטסיו וגואריני, ובכך הרחיבו ונתנו דריסת רגל אל תוך התרבות העברית פרי מגדים של תרבויות אחרות. מאיר הלעוי לעטעריס תרגם גם גיתה והיינה.
מתרגמים אלה עמדו בפני קשיים רציניים - לא נראה להם נאה לתרגם תכנים נוצריים, על כן השמיטום. ידעו שקהל קוראים העברי לא יוכל לקבל ולעכל את אלה. הוא, הוא היה מי שביקש לעברת את הזר-פאוסט הפך לאלישע בן אבויה, רומיאו ויוליה הפכו לרם ויעל, ואצל יצחק סלקינסון, מתרגם הברית החדשה ששלח גם בספרות את ידו אותלו הפך ל"איתיאל הכושי" (סלקינסון היה משומד שרצה להעשיר את הספרות העברית).
אך מתרגמים בכל הדורות עמדו מול הבעיה של קירוב בין תרבויות זרות והצורך להסביר למשל כלים וריאליה לא מוכרת לקורא הזר לתקופה או לתרבות בהן אלה נוצרו. מי עוד היום זוכר מה הם נול ומנור אורגים, כשיל וכילפות וכל כיו"ב? ואם כבר אנחנו עומדים בזה - איך מתרגמים לשפת לועז מילים המופיעות בטקסט עברי בארמית? הרי יש לכך ערך סגנוני - כיצד מעבירים זאת לשפה אחרת? או אם מתרגמים את "הר הקסמים" של תומס מאן, למשל - איך מעבירים לעברית את העובדה שמדם סוסה מחצית דבריה הם בצרפתית?
אין עינינו מקיפות כמובן אלא רק את תרבות המערב - כולל את תרבות אסיה-מסופוטמיה ואת תרבות אפריקה - מצרים - אך המתברר הוא כי דברי ימי התרגום הספרותי (שלא לחקור כאן תרגומים מסוגים אחרים) הם כדברי ימי האנושות כולה, ואולי הם כוללים ימים שלפני השימוש בכתב.
מה הוא מעשה המתרגם?
כמעביר תכנים וערכים מתרבות לתרבות, מאליו יובן כי עליו להכיר את שתי התרבויות, זו תרבות המקור וזו תרבות היעד. עליו לדעת לקרב רחוקים - יש תרבויות קרובות זו אל זו, עמים שמושגיהם וערכיהם ומנהגיהם שאובים כביכול מאותו מקור - ויש תרבויות רחוקות זו מזו שהקורא יצירות שנוצרו בתרבות זו זקוקים להסבר, להערות בתחתית או בגוף הטקסט, או הרחבת הטקסט המקורי כך שחומר הסבר זר וחדש מתגנב אל תוכו, שלא כדרך המקור, כדי לסבר את אוזני הקורא.
אך לא רק מושגים יש להסביר לעתים ולגשר על פני לאקונות ידע: יש וגם השפה בה יצירה נכתבת זרה היא לקורא בה - למשל שפת עגה, לשון גנבים, סלנג - ולהעביר את אלה לשפת היעד דורש התמצאות בהן מחד וכוח המצאה בהעברה. לא כל המושגים הנהוגים בשפת המקור מוכרים בשפת היעד, ועל המתרגם למצוא אקוויוולנטים, שווי-ערך לביטויי המקור, אף ליצור ביטויים שיתקבלו על דעת הקורא, שיהיו מובנים לו, שֶׁיְּהַנּוּהוּ בכוח ההמצאה שבהם. כך עשה למשל אחד עידו בסוק, מתרגם עלילות הענקים גרגנטוא ופנטגרואל, בשנת 2003.
האמנם ניתן להגיע לתרגום מספק, תרגום שלנצח ינון, שיתקבל על-ידי הכל ובכל העתים, שלא יהיו עליו עוררין? מסופקני. כל דור מתרגם את גיבורי התרבות שלו מחדש, בשפה שנתחדשה בפיו. השפה משתנה - תרגום שהיה יפה לשעתו, למחרת מתיישן. ואמנם, שפת המקרא למשל בעיקרה לעולם אינה מתיישנת. גם היה ראוי שהקורא יתמיד ויחזיק בתרגומי שטיבל, תרגומים מהמאה שעברה ולא ירדוף אחר החדש, שעיקר מעלתו השפה המדוברת הכרוכה בהורדת רמת המשלב, בשפה בן יומו בתירוץ כי שפת התרגום הקודם נתיישנה מכבר. אך תארו לכם עד כמה ומה מהר יתיישנו התרגומים החדשים המבססים את עצמם על שפת הרחוב, השפה המדוברת הנוכחית! השפה ה"נמלצת", הספרותית הייתה מעין Lingua franca, מקובלת על מיטב הסופרים. הרודף אחר האופנה החדשה, האופנה העוד יותר חדשה תרדוף אחריו.
אמרנו כי על המתרגם לדעת את שפת המקור, כמו גם את שפת היעד על בוריין.
המתרגם שלא הבין לאשורם את מילות המקור האנגלי: she bought it for a song, קנתה בזיל-הזול, תירגם: היא קנתה את זה בעבור שיר. מתרגם אחר קרא במקור: copper nails, מסמרי נחושת. כיוון שהוא לא היה מצוי בריאליה המטלורגית אלא בריאליה השירית-זואולוגית, הוא תירגם את המסמרים לטפרים, ציפורניים, וכתב "טפרי נחושת".
תרגום ממוכן - אין בו הבנה ואין בו נשמה. מכונת תרגום שנתבקשה לתרגם את הפסוקית מהברית החדשה: "The Spirit is willing but the flesh is weak”, תרגמה The vodka is good but the meat is rotten.
פנחס שדה היה מספר את האנקדוטה הבאה: מי שתירגם לו את "החיים כמשל", אנגלי שידע עברית, מצא בספר את הביטוי "ההרים היו חתולים בערפל" - עטופים בערפל, אך האיש תרגם: The hills were cats in the fog: ההרים היו חתולים, כעין חיות מחמד בערפל.
התרגום הוא מעשה יצירה
עד כה התייחסתי לתרגום פרוזה, ורבות ניתן היה לספר עוד על כך. אם נפנה לשירה, בעיותינו יתרבו. בשירה, על המתרגם לשמור לא רק על דיוק ונאמנות למקור, על נאמנות לרוח המקור, על האווירה, על המיליה, על השפה המתאימה לתקופה או למעמד או לסגנון וחינוך הדובר בשיר ועוד: עליו לשמור גם על המשקל, החרוז והבית.
יש המתרגמים, מפאת הקושי שבהעברת החרוז או סירוגו, בפרוזה שירית: ללא חרוז או ללא משקל. ויש המהדרין ומשתדלים לשמור על אלה במידה וידם משגת. יש המרשים לעצמם חריגות, במקום סירוג חרוז אבאב הם כותבים למשל אבבא או אבאג וכל כיו"ב, או - כאמור- משמיטים את החרוז בכלל. זאת גם מפאת האילוץ שמכתיב החרוז: תשמור על החריזה המקורית הרי תתקשה במסירת התוכן המקורי, תשמור על התוכן מי לידך יתקע שאכן יעלה בידך לבטא אותו בחרוז מתאים. ורבים המתרגמים הנאלצים לוותר על מרכיב בתוכן או על צורה, או לפצות על השמטה במילוי השורה בתוכן זר לה וכו' וכו'. בכגון אלה קיימת גם שאלת המידה. ויש המוסיפים ומשמיטים וצרים במקור צורה כבחימר עד כי מתקבל שיר חדש שמעט מאוד בינו לבין המקור.
מכאן אמרו - פ. שדה אמר לי - כי התרגום הוא איננו מעשה מכאני אלא מעשה יצירה. על המתרגם לא רק להבין ולהכיר את הטקסט וכל השתמעויותיו ומקורותיו האידאיים והאסוציאציות שהוא מסוגל לעורר, אלא גם לחיות אותו לפניי ולפנים ולהיות, תוך מעשה התרגום, לאחד עימו. אם תחיה את הטקסט, התרגום יהיה חי. אם תעשה עבודתך, עבודת התרגום כמצוות אנשים מלומדה, התרגום יהיה מת ולא שווה פרוטה.
מקור יש רק אחד והתרגומים הרבה. אשר רייך מוכיח זאת בפרסומיו בשם "מבעד למטפחת - השוואת תרגומים". כדאי לעקוב אחר פרסומים אלה. כל מתרגם וחכמתו, זריזותו הלשונית, היקף היכרותו עם הטקסט, טעמיו עימו ונטיותיו הלשוניות.
עולם התרגומים הוא עולם עשיר. יש לנו "תרגומים" בלא מקור, ויש לנו תרגומים שאין הם תרגומים לכאורה אלא יצירות מקוריות. Macpherson "תרגם" את אוסיאן מהגאלית - לא קיימים שירים כאלה בפועל, הכל היה המצאה שלו, אך הוא כבש בשיריו אלה את לב העולם וגיתה שזר אותו, את הקטעים מ"אוסיאן" אל תוך הרומן שלו וורטר. Thomas 1752-1770, הנער המשורר האנגלי - הוא התאבד בגיל 17, בגיל 12 כתב את שירו הראשון בשפת ימי הביניים, כתב גם הלאה את שיריו בסגנון עתיק זה, כמו שעשה מקפרסון.
לעומת אלה יכולנו להביא דוגמאות של משוררים שפשוט תירגמו שירים של אחרים והציגום כאילו הם שלהם. פ. שדה, למשל, מציג פתאום תרגומים מאת תרזה הקדושה או גיתה כאילו הם שלו. השיר קיים, הוא תורגם, אלא שמחברו המקורי הלך לאיבוד בדרך.
כמו שיש שתרגמו והפכו את המקור בתרגום עני יותר, כך יש שתרגמו ותוך כך העשירו את הטקסט. אם בכוונתנו ליהנות משיר עשיר ויפה, נקרא את תרגומיהם: אם אנחנו מבקשים לדעת מה בעצם בדיוק המשורר כתב, לא נקרא בתרגומיהם. אלא שאם אדם מכיר את המקור - לשם מה לו לקרוא את התרגום...? הלא אין התרגום בא אלא עבור אלה שאין בידם לקרוא את המקור. אך השוואת תרגומים משפה לשפה כוונתו אך לתפוס את המתרגם בקלקלתו.
דוגמא מובהקת להעשרת התרגום: All animals are equal, but some are more equal than others. באנגלית המילה "Equal” אינה דו-משמעית, בעברית כן. על כן יוצא כי כמה מהחיות שוות יותר.
לסיום, מן הראוי לתת מקום להערה לפיה מעשי אדם מגוונים, ולכל מקום. יש דרישה חמורה לדיוק בתרגום: המתרגם המסכן כאמור נרדף על אי-דיוקיו. לעומת זאת יש התרגום - העיבוד - אך על חוקיו של מעשה-אנוש זה - בשעה נפרדת.
