אופטימיסטים

מה איכפת לנו מחר אם כל רגע של עכשיו עלול להיות האחרון כמו שזה במלחמה מה איכפת לנו אם חם קר בהיר או מעונן כשאנחנו זה בזו והשיא הוא אוֹטוֹטוֹ ואנחנו זה בזו בכל רגע שאפשר לעזוב הכל להיות לבשר אחד... מה איכפת לנו פריחת היסמין והלילך אם הכל פורח בָּךְ בכל עת שאני בא מה איכפת לנו בכלל אִם לכל מה שקיים יש תכלית או אין תכלית כי בסוף הכל בּוּלְשִׁיט ונותר דבר אחד שגם הוא אינו לעד: גוּשׁ/חֶלְקָה שׁוּרָה/מִסְפָּר אבל יש גם נחמה: אם כובשים פה את השִׂיא שאחריו אין עוד שום שיא שאפשר לשאוף אליו מה צריך יותר? אַה? מה? אבל איך בכלל יודעים אם השיא היה סופי או הייתה טעות-אֱנוֹשׁ גורלית בַּמְּדִידָה? כי לא פעם כבר קרה שֶׁנִגְמַר ולא נִגְמַר ובשעת ייאוש כללי כמו במלחמה ההיא התגלה דבר מופלא שהחזיר אֶת הַתקווה: שום דבר אינו נגמר עד שהוא – נגמר כי אפילו קרב אבוד הוא אבוד רק לכאורה אִם גם האויב סבור שהקרב הזה אבוד... גם בטבע יש מצב שאחרֵי שלל חורָפִים יְבֵשִׁים וּמְחַרְבִים מֵנִיסֵי נחליאלים פתע נַחֲלֵי-אַכְזָב מתעלים מעל עצמם ומעוררים מִדְבָּר שנחשב למת מוחלט והמת הוא חי – הוא חי! והכל שוב ירקרק והכל פורח כמו שאני פורח בך... מה יותר טיפשי מִלא לעזוב הכל להיות בכל רגע שאפשר לבשר אחד – אה? מה? מה גם שבדיוק עכשיו היסמין והלילך הם כמונו שוב בְּשיא פריחתם (גם בברלין). [21 במאי 2009]