טענת העותרים העיקרית היא שהמדינה מחויבת להשתמש בסמכותה על0פי חוק ולהגביל את כמות הנוסעים באוטובוסים. מאידך, המדינה כלל אינה מתייחסת לשאלה: האם היא מחויבת או רק רשאית להשתמש בסמכותה; ורק טוענת בשלב זה שזה בטיחותי לנסוע בצפיפות. אגד ודן, אף הן, כמדינה ממש, סוברות שאין להגביל את כמות הנוסעים העומדים ואף מוסיפות שזה לא צודק, לא יעיל ובלתי ניתן לאכיפה. משהו זז במערכת, וביום 1.1.2007 נרשם בביהמ"ש צעד שנקט משרד התחבורה בעקבות העתירה - הגבלת כמות הנוסעים העומדים המותרת בנסיעה בינעירונית לרף מקסימאלי של עשרה. באותו המועד מבקש ביהמ"ש מהמדינה להחליט כיצד תפורסם ההגבלה הכמותית של העומדים בנסיעות הבין עירוניות, לקבוע כיצד יבוצע רישום ההגבלה ברישיון הרכב, וכן שהמדינה תגביל את כמות הנוסעים בעמידה גם בנסיעה עירונית. מיד, כעבור כשנה וחצי ביום: 26.5.08 מודיעה המדינה את בשורתה המנצחת: שלא רק שזה בטיחותי לעמוד בנסיעה עירונית צפופה, אלא שעל-פי מחקר שנערך זה גם מונע עומסי תנועה (על-פי המשוואה ההגיונית שככל שנדחוס יותר נוסעים באוטובוס אחד, כך נזדקק לפחות אוטובוסים על הכביש, מה שלבטח יקל על עומסי התנועה), וכערך מוסף חשוב ביותר יפחית גם את הפגיעה באיכות הסביבה.