המהר"ל החכם

1. מכירים את מהר"ל מפרג? הרב שיצר את הגולם המיתולוגי (ומי שלא מכיר, שיקום!) ובכן, רבי יהודה ליווא, כשמו, התגלה בחוכמתו הרַבָּה כבר בצעירותו בעודו רך בַּשָּׁנִים. ומעשה שהיה כך היה: ברובע היהודי בפרג גרו שני שכנים. האחד היה יהודי ישר בעל מכולת ושכנו הקצב היה גוי חמדן. שתי החנויות היו סמוכות זו לזו, וביניהן הפרידה מחיצה מחוררת. פעם אחת הציץ הקצב הסקרן מבעד לחרכי המחיצה וראה את שכנו החנווני מונה את כספו בתום יום עבודתו, וקושר את הכסף הרב שהרוויח בעמלו במטפחת אדומה. חמד הקצב הגוי את כספו של שכנו היהודי הצנוע והעניו, והוא רקם מזימות כיצד לגנוב מהחנווני את הכסף. לפתע הבריק רעיון במוחו הקודח. מֶה עשה? יצא לרחוב ופרץ בִּזעקה: הַצילו, גנב! מיד התגודד סביבו קהל רב שהביט בנעשֶׁה מתוך סקרנות רבה. צעקות הקצב: גנב! גנב! הדהדו בחלל האוויר והמשטרה אף היא הובהלה למקום. סכום כסף גדול במטפחת אדומה נגנב ממני - צעק הקצב. במי אתה חושד? - שאלו השוטרים את הקצב. איש לא ביקר בחנותי הערב - היתמם הקצב. נראֶה אם כן שהגנב הוא החנווני היהודי, והוא הֶחשוד היחידי בגניבה - טען הקצב בְּלַהַט. השוטרים ערכו חיפוש בחנות המכולת, ואכן מצאו את הכסף המבוקש, בעוד החנווני היה רכון על ספר הגמרא, ולומד תורה במתיקות רבה ובניגון עָרֵב לַלב. מיד אסרו אותו השוטרים. כל הכחשותיו של החנווני הישר ועמידתו על גירסתו שהכסף הוא שלו, נפלו על אוזניים אטומות. המשפט המוזר הפך לשיחת היום בָּעיר, ולא פָּסח על משחקי הזאטוטים. באותה שעה טייל המלך להנאתו בחוצות העיר, ועבר דרך הגטו היהודי. ומה רואות עיניו? הבנים שיחקו בבית משפט, כשעל סדר היום, איך לא, פרשת הגניבה שהסעירה את המדינה. ה'קצב' וה'חנווני' הציגו את גירסתם, כשכל אחד מהם טוען: "שלי הכסף!" ומי יָשַׁב על כֵּס המשפט? ניחשתם, היה זה מהר"ל הקטן, שפסק להביא קערה מלאה במים חמים. את המטבעות הניח בַּקערה, והכריז לעינֵי הנידונים: אם הכסף הוא של הקצב, הרי יתמלאו המים בועות שומן מהמטבעות שאחז בידיו המשומנות. אם לא - הכסף ללא ספק הוא של החנווני. כה פשוט וחכם הפתְרון, התפעל המלך. השאלה היא איך לא חשבו על זה קודם. למחרת הכריז המלך חגיגית בחוצות העיר על סיום המשפט הדרמטי, והזמין את הציבור להשתתף בו. יביאו נא קערת מים חמים - ציווה המלך. הוא השליך את המטבעות לתוך הקערה, וּרְאוּ זה פלא, אף בועת שומן לא צפה על פְּנֵי המים. הצדק עם היהודי! פָּסַק המלך, והורה מיד לשחררו מבית הכלא ולהשיב לו את כספו. הקצב הרמאי נשלח למאסר וישב בבית הסוהר שנים רבות. הוא נדרש לשלם קנס גבוה ליהודי על עלילת השווא ועל מאסר השווא. כה חכם הוא מלכנו! - פצח כל הקהל בגאווה רבה. אולם המלך הישר הודה בפה מלא לְעין כל: דעו לכם, את החוכמה למדתי מפי נער יהודי, יהודה ליווא בן בצלאל הקטן, ירום שמו לעד! וַאֲנִי שְׂפָתַי החתומות כַּסֵפֶר הֶחָתוּם בין קירות השֶקֶט כמו ציפור. רַעַד קל בִּכְנָפֶיהָ. 2. הלשון המְדַמֶמֶת. אין לי לשון אחרת.