עכשיו שאני ניצב בראש הסולם
מעביר מידייך למדפים העליונים
אֶת דִּבְרֵי החורף האחרון
תוך כדי הורדת הקיציים
כשגם האביב כבר בשלב הקיפולים
אני מרגיש פתאום כאילו
חייתי איתך מאז ומעולם
עוד מעט כשארד ואעמוד איתן
על ריצפת חדר השינה
אצפה להישאל אִם בא לי
להיות בתוכך לפני שאני הולך
לגמור סוף-סוף את הרומן
שהתחלתי לכתוב לפני חמש
שָׁנִים...
"כן" אני מקדים לומר בקול רם וברור
מהנהן לחיזוק עד שאני מגיע לְתחתית
הסולם שפתאום אינו סולם רגיל
אלא מין סולם-יעקב
ולפני שאני מספיק להגיד גֶ'ק
רובינזון או אפילו רק תַּס
אני מוצא את עצמי עולה ויורד
בָּךְ
כאילו מאז ומעולם הייתי מלאך
או לפחות אחד המלאכים
שעלו וירדו עלו וירדו
והתנשמו והתנשפו
לָךְ בָּך כָּךְ
כשיֱהוֹה ניצב ומנצח
על העליות והירידות
ועד כמה שזה מפליא ומדהים
אני אחרון היורדים
למרות שאינני מלאך
מיום שאמרתי אֶת המילה הראשונה
(ויש אומרים שמיום שהועברתי
מחלב-אם לחלב פרה)
איך שלא יהיה
רגע לפנֵי
שאני גומר
לעלות ולרדת
להתנשם ולהתנשף
כאחד הַמְּצוּקִים
שֶׁנִצְּחוּ את הַאֶרְאֶלִּים
יש לי הארה:
יֱהוֹה זה הנשימה!
ככה זה מרגיש
ככה זה נשמע
ככה זה מֵרִיחַ
ככה זה מס--
וכשיודעים יודעים
שזה מה שזה
ואין שום צורך בשום
דבר מה נוסף.
(נָ"ב:
לא הזכרתי את דִּבְרֵי הסתיו
כי בשלב זה
עוֹד חָזוֹן לַמּוֹעֵד).