יד המקרה

מה אם קיץ 1980 לא היה אז בעיצומו השנה לא הייתה מעוברת המקום לא היה צפוף כמו כוורת ואת לא היית נשארת וגם אני לא בהַמְתָּנָה חנוקה לביצוע Gracias a La Vida מה אם לא היית נהדפת ונתקעת דווקא בי מִבֵּין כול מי שנָכַח בַּמקום וּבִמְקוֹם להביט לי בעיניים ולומר בקול ארוך ורך "סליחה" היית נהדפת ממני והלאה בשתיקה מה אם לא הייתי מביט לך בחזרה ועונה "על-לא-דבר" שנשמע לך כמו "אַלְמוֹדוֹבַר" וגרם לך לפרוץ בצחוק הברתי "אל-מו-דו-בר" ולי לחזור תוך צחוק "על-לא-דבר. על! לא! דבר!" צחוקים הדדיים ששינו בבת-אחת את כול התמונה... מה אם התמונה לא הייתה משתנה או בכלל לא נוצרת והיינו מתפזרים בלי להשאיר שום סימני זיהוי כמו רבים ורבות שמתחככים באקראי בגלל צפיפות כמו שזה בדרך כלל באירועים המוניים גם כשהם אמנותיים? מה אם ההתחככות הזאת לא הייתה פולטת ניצוץ שלא השאיר שנייה למחשבה שנייה? מה אם ההיגיון היה ממשיך להיות בשליטה כמו שהיגיון אמור להיות בדרך כלל והניצוץ לא היה נופח ותופח ומעלה שלהבת? מה אם היה מתברר כמו שקורה לא אחת אחרי חדירה וגמירה שאין שום דבר מה נוסף הדרוש כדי להוכיח מעבר לכול ספק סביר שלא מדובר בסטוץ שגרתי ושהכול הפיך? מה אם לא היינו מחכים זה לזו כול השנים באורך-רוח מדהים שאין לא אח ודוגמה באוויר שמחכה לנשימה ובטח לא בנשימה שמחכה לאוויר שהיא הרבה יותר קצרה ממה שקורה לרוב בדבר שעליו מדובר? מה אם היית עכשיו בזרועותיי שומעים בנחת את הביצוע המקורי של Gracias a La Vida אחרי שהות ארוכה של גוף בגוף ומודים על כול רגע שזה נמשך במקור: [קישור] ואחר כך בכיסוי: [קישור] ששניהם נפלאים כמו שהחיים צריכים להיות מההתחלה ועד הסוף.