אין מצב

מה שאנחנו עושים עכשיו זה הרֵי בזבוז זמן נורא שיכולנו להרשות לעצמנו רק כשהיינו באמצע שנות הָעֶשׂרֵה וכבר אז זה לא היה בחוכמה כי כול יום שעבר לא חזר ואיננו לְעולם כאילו בלעה אותו האדמה – מה שאנחנו צריכים לעשות עכשיו זה לדהור זה לזרועות זו יומם ולילה במהירות חסרת-רסן כמו באותן שנות חשק ראשונות שהיו מהממות מכול כיוון ובכול מצב עד כדי להשיב רוח ולהוריד גשם במקומות שרוח לא נשבה וגשם לא ירד מאז שמשה עמד על פסגת נבו והשקיף על הארץ שאליה לא יבוא – אֶת זה שאנחנו יודעים להזדיין בסבלנות חסרת תקדים במשך שנים על שנים להסתפק בְּמוּעָט שֶׁבְּמוּעָט כמו נוודים; לדמיין שהוא מחזיק את המרובה בביצים ולהתמקד בעבר ובעתיד כאילו אין הווה כבר הוכחנו לא פעם ולא פעמיים באופן שמחזיק לא רק מַיִם אלא גם בשר ודם אבל כמה בשר ודם יש למי שזמן כה רב לא אכלו מפרי עץ החיים ולא שתו ממעיין הנעורים אה? אה?! מה גם שהאביבים והסתווים כבר לא רק רצים – עפים במהירות שכְּמותה אין מֵעֵבֶר לארצות החום ומשאירים לנו אחריהם חורפים וקֵיצִים צפופים סרוחים מִשְׂתָרְכִים לְאִטָּם יְבֵשי חציר וּנְבוּלֵי צִיץ ומרחבי-מִחיה טְרוּשִׁים לעייפה עד כדי לְסַכֵּל כול סִקּוּל ואם לא די בזאת להתיש אפילו את רוחם של אוהבים צעירים שסבלנותם לא מגיעה אפילו לקרסוליה של סבלנותנו; שההסתפקות במועט היא מהם והלאה; שהעבר והעתיד נוגעים להם בקושי לקצה התחת; שהאל היחיד שלהם מורכב מזיונים מזדמנים ושאיפה למה שיותר מזומנים במה שפחות זמן – אז במה די?