לא לתחבורה ציבורית בשבת

יום אחד חשבתי על ההתדרדרות הנוראה בהתנהגותם של האנשים, אם זה בכבישים ואם זה ברחוב. הגעתי למסקנה, בין השאר, שלאנשים חסרה מנוחה. כל מכונה צריכה לנוח וגם גוף האדם לא יכול להיות טרוד ללא הפסקה. פתאום נראה לי כל-כך יפה הרעיון של יום אחד בשבוע ללא מכוניות, ללא רעש של מקדחה, ללא בוס מעצבן על הראש בעבודה. כן, השבת נפלאה. חשבתי על כך ששבת יכולה להיות ההזדמנות היחידה של משפחות רבות להתאחד סביב שולחן האוכל, הרי ילדים רבים בקושי רואים את הוריהם הטרודים בעבודה וגם כשהם חוזרים הביתה הם נופלים על המיטה, או שהם עצבניים מיום העבודה העמוס. אז איך אפשר לוותר על יום השפיות היחידי המאחד את המשפחה? איך אפשר לוותר על יום מנוחה לגוף ולנשמה שמהווה הישג סוציאלי מדרגה ראשונה? איזה כיף שיש יום ללא צפצוף מכוניות כמו בבני ברק ובריכוזים הדתיים והחרדיים האחרים.

בוויכוח עם חבר, זמן רב אחר חזרתי בתשובה, טען החבר בפני שלא צריך לכפות את השבת על כולם. יום מנוחה זה דבר יפה, אבל שכל אחד יבחר את יום המנוחה שלו. אחד יבחר את יום ראשון, אחר את יום שני וכך הלאה. חשבתי על טענתו ועניתי לו מאוחר יותר כי יום מנוחה על-פי בחירה לא יתממש לעולם. כבר היום דוחקים בזכויות העובד ברגל גסה. העובדים לא כולם יודעים להילחם על זכותם וגם מפחדים מפיטורים. לו היה יום חופשי לפי בחירה, אז היינו נתקלים במצבים בהם הבוס מנסה לשכנע את העובד כי באופן חד-פעמי יעבוד ביום חופשתו וחוזר חלילה, או שהבוס ילחץ על העובד שבאופן חד-פעמי יחליף העובד את יום חופשתו, והרי גם קביעות ביום החופשה לדעתי חשובה. חוץ מזה, יהיה קשה לעקוב אחרי עסקים שמונעים מעובדים מסוימים את זכות החופשה, כי כל יום אנשים יעבדו ולא ניתן יהיה לדעת אם פלוני אלמוני מגיע לעבודה כי זה יום עבודתו, או אם פלוני אלמוני מגיע לעבודה ביום חופשתו. אגב, רעש האופנועים לא ייפסק לעולם ורעש הפלאפונים והשעון המעורר והמריבה על תוכנית הטלוויזיה תישאר כשהייתה ואם תהיה חתונה, מי יימנע מלהגיע אליה אם יום החופשה אינו קדוש? בקיצור, הראש צריך להיות מוטרד ללא הפסקה. אבל במצב אחר, בו האדם אומר שהוא שומר שבת, יהיה זה האדם שהכי קל ללחוץ עליו או לאיים עליו ובכל זאת לא יוכל הבוס לעשות מאומה, כי שבת לשומרי שבת זה טאבו מוחלט. נכון, כבר עכשיו לא מקבלים תמיד אנשים שומרי שבת לעבודות שונות, אך עדיין הדוגמאות שתיארתי לעיל מאיימות יותר ומראות על העצמת רמיסת זכות המנוחה שעלולה למחוק לחלוטין את הישגי השבת שהיא חוק סוציאלי מדרגה ראשונה. והרי יהדות צריכה לדאוג לכלל ישראל ולא רק לאלו היודעים להילחם על זכותם.

ואם כבר מדברים על שבת, אני זוכר איך בימים שבהם גיבשתי את הרצון שלי להתקרב ליהדות, חשבתי על יהודים לפני כשבעים שנה בלבד, שסיכנו את חייהם בשביל להדליק נר שבת בזמן השואה, ובכלל על אנשים שסיכנו את חייהם בכל הדורות כדי לקיים מצוות. לאחרונה גם יצא לי לקרוא על הכנה בסתר של מצות לפסח בגטו והדלקת נרות בחנוכה במחנות, כאשר בחתיכת בד שנלקח מהביגוד וממעט החמאה שהייתה חלק נכבד מהמזון הדל שקיבלו היהודים, השתמשו להכנת פתילות משומנים להדלקה. דבר זה מבטא אומץ רב המעיד על ההקרבה של היהודים למען קיום המצוות למרות הקושי הרב. חשבתי על כל אלה ומצאתי עצמי בדמיוני מסתכל על היהודים מהדורות הקודמים בתחושת אשם. כיום כל-כך קל להדליק נרות שבת, איך אפשר לא לעשות זאת ועוד לרמוס את השבת ברגל גסה? מחשבה זו הייתה מהמחשבות החזקות שהדהדו אצלי זמן רב לפני חזרתי בתשובה ואין לי ספק כי הייתה למחשבה זו השפעה רבה על בחירתי.

יש לי חבר יקר שלא מוגדר כאדם דתי, אך מזה שנים הוא מקפיד לשמור את השבת ולצום ביום כיפור ובתשעה באב. הוא החליט לשמור את השבת בדרך שלו: הוא החליט למשל שאסור ליהנות מאור החשמל בשבת גם אם הוא הודלק מבעוד מועד, ובכלל, לפי דעתו, אין להתייחס לתורה שבעל-פה אלא רק לתורה שבכתב. בכל מקרה, חברי טען בפני כי יום השבת הוא היום העצוב ביותר עבורו, כי אין הרבה מה לעשות בחושך ועצוב לו שכל חבריו יוצאים לטייל בחוץ והוא לא יכול להצטרף אליהם כי אינם שומרים שבת. הוא עוד לא ידע שמשהו בתפישה שלי התחיל להשתנות או שהוא לא ידע עד כמה תפישתי החלה להשתנות כשהוא סיפר לי על שיקוליו להפסיק לשמור את השבת. הוא החליט לוותר על השבת בגלל אחיו הקטן. אחיו הקטן החליט ללכת בדרכו ולשמור גם על השבת. חברי פחד שאחיו יתחיל לסבול כמוהו בשבתות וחשב שלמענו הוא יוותר על השבת ואולי "בזכות" זה אחיו יירד מהעניין. לא יודע מאיפה באה לי ההתלהבות ומי שם את המילים בפי, אך התחלתי לדבר איתו בהתלהבות ובלי להפסיק מדוע לא לעזוב את השבת ומה עליו לעשות כדי ליהנות בשבת. אני באותו זמן לא שמרתי אפילו שבת אחת ויותר מזה - המשכתי לחלל שבת במשך כמה חודשים לאחר שיחה זו. אני לא יודע אם היום כחרדי אוכל לדבר כל-כך יפה בזכות השבת כמו אז. ממש נראה כאילו בורא העולם הכניס את המילים לפי. הדבר העיקרי שאני זוכר אחר השיחה הטלפונית הזו, שהייתי פורח ומאושר כמו שלא הייתי זמן רב, אם בכלל. כנראה הנשמה הפנימית שלי התחילה להתעורר. בכלל בתקופה ראשונית זו הייתי כמו אדם חדש. אני זוכר עד היום את השיחה עם חברי שבוצעה מהטלפון שבחדרי במעונות הסטודנטים בתל אביב.