מִזמן לא יצא לי לרדת
לעומק העצב שבִּי
כי אַתְּ מַסִּיחָה אֶת הדעת
מכול מזלות הַבִּישׁ
את גורמת לי כמו האביב
בִּשְׂדות בר של ילדותי
להריח כאילו הם פה
מסביבי כול פִּרְחֵי הטוֹב
מעניין אותי איך את עושה זאת
כי זה לא רק יופייך המֵבִיס
שמכריח אותי בְּטוֹב
לִראות רק דברים טובים
זו גם לא תבונתך הטבעית
שמולה כול טִיעוּן מְלוּמָד
נהפך לבלבול ביצים
עקר ומיותר
זו גם לא הדרך שבה
אַתְּ נותנת לעלות ולבוא
אלייך ביום ובלילה
בלי לתאם מראש
וזה כול-כך מוצלח
וזה כול-כך מסעיר
שבכול מצב (פשוט או מסובך)
אני לא מפסיק לשיר –
מעניין אותי גם איך ניחשת אז
כבר ממבט ראשון
במה כוחי גדול
בלי לשאול אותי שום שאלות
ונתת לי להתבטא בך
מאותו המבט הראשון
כול-פעם בלי שום הגבלה
מעודדת אותי עוד ועוד
ונתת לי גם תמיד להבין
שלמרות שגלוי לך כול סוד
לא תסגירי אותי לפלישתים
בעד שום הון
(אִילו נהגה כך דלילה
באהובה שמשון
הם היו בטח כמו באגדות
חיים באושר עַד-עֶצֶם היום...)