בארצנו, בואו של הסתיו מבשרים:
נחליאלי, חצב, ושביתת המורים.
על מה נזעקים מחנכֵי זאטוט?
על זילות מקצועם ושכרם הפעוּט!
גָּדל לו מספר תלמידים בכתה,
משמעת פקעה, בריונות גאתה.
החינוך, כידוע, נמצא במצוקה
של איכות ותנאים, מזה עת ארוכה,
שנים מרובות מאום לא התרחש
ואזלת הניהול ממשיכה לדשדש.
ועכשיו, על סף עוד סיבוב של בחירות
אופוזיציה זועקת - "חינוך בצרות"
בפנים חסודות ובקול של קינה כאילו כל זה התרחש תוך שנה... עליה בשכר היא מַשְׂאַת כל עובד,
כשיוקר מחיה רק עולה - לא יורד.
רמת השכר היא מדד בו מוּכָח
עד כמה מעמד העובד מָעֳרָךְ.
כל מקצוע אשר בו עוסקים המונים -
כמו עובדי רפואה, רווחה ומורים,
משקל של שכרם מתוך כלל התקציב
הוא עצום, ועל כן די קשה להוסיף
(תוספת שכר, זעומה אם מושגת
מעולם לא יוכלו כבר ממנה לסגת),
וכאן, בדיוק הוא הפח הַיָּקוּשׁ - לדרישות המורים לא פשוט כלל לחוש... מול עמלים ששכרם מקופח
ישנם בכירים ששכרם - טוֹל וקח!
יען קוצבים את שכרם לעצמם
התקציב זאת סובל, "כי מועט מספרם".
אלא תוספות השכר לבכירים
הנן לעג לרש להמון השכירים.
לעובד במניין, הבנה די דלה
ברזי מקרו תקציב וניהול כלכלה,
בה כלול גם אתנן שקונה השלטון
ממיעוט שבסוף הוא נותן את הטון.
ועל כל הפלאים, כקטנים או גדולים -
אמצעי האוצר נותרים מוגבלים.
ציבור מקופח יעמוד על זכותו
לכיבוד מקצועו וּפַרְנֵס את ביתו.
כל עובד, כיחיד, דל אונים מול רשות
ועל כן מיוצג הוא בידי האיגוד.
ברם, כשמדובר בייצוג המקצוע
עסקנים, מטבעם, רבי כוח הזרוע.
למורים יש מסורת ייצוג תוקפני,
נציגיהם - הם מורים לחינוך גופני;
(רן ארז, לשם הדוגמה פה נגיד
ומאום לא חסר למרת בן-דוד).
היא ששה לקרב של חָרמה על כל פסיק
ומרוב מדנים - לא מרבה להשיג.
ובכן, מה הרבותא - מדי כל שנה
יש איום בשביתה, וכי מה נשתנה?
אלא מאי, נציגים של אוצר ומורים
לפתרון הסוגיות כלל אינם נמהרים.
מכריזה בן-דוד - מכלום לא אסוג
שביתה שאכריז - לא הייתה כזו, עוד.
משא-ומתן - אמנות של פשרות
מדוע מראש כבר קיבעה מטרות?
אם אכן דעתה נחושה, לשביתה!
למי מכוונת את סוף דעתה?
ישנם פרשנים (ביניהם לא הייתי)
הגורסים שלכל יש ניחוח פוליטי:
בראשון לספטמבר, תחילת שנת לימוד בראשון בנובמבר, בחירות (כך יעוד). הבֵּין זה אל ההוא יש סמיכות פרשיות?
מי יפסיד או ירוויח מגל של שביתות?