חוזרת אל אותו רגע נדיר בזמן
בו לא ידעתי להתחבר אל פלא הבריאה
להקשיב לקול שדי המפכה בתוכי
לראות איך דמי האדום
הופך חלב לבן
חלב נוטף חיים
אל פיהם הפעור
של ילדי
השוכבים שם חסרי אונים
כגוזלים בקן הקוקיה
איך לא הבנתי את שפע הבשורה
מפכה בדמי ההומה
אל כמיהת ילדי
איך נתתי לכאב להשתלט על ישותי
עזבתי את ילדי
לרעות בשדות זרים
חשופים לרוח הרעה
הנושבת בלי רחם
בעולם הפסלים המוזהבים
המפתים בקול עגבים
אזני תינוקות טהורים
איך היו אזני חרשות
לתחינה הנואשת
שבקעה מפיהם
האמנתי לקולות החיצוניים
שהחרישו את לבי
וקול הנשמה המפעם
הלך ונדם
הלך ונחסם
עד לנקודה בו לא יכולתי עוד לחיות
שמתי נפשי בכפי
ורק דמויות ילדי
שצצו מולי
בצלם אלוקים
החזירו לי את שפיות דעתי
חזרתי לחיים
בעוצמה נחושה:
לעולם לא לתת עוד
לכוחות הרשע
לנצח בתוך לבי
להילחם בהם עד חורמה
עד קץ הימין
עד הניצחון הגואל.