למי שייך העולם?

למרות שאין בעולם כולו נפש חיה אחת שיודעת באופן מוחלט מה יהיה איתה מחר או בעוד רֶגַע קָט קט קט ולמרות שחולפות שָׁנִים עד שחֶזיוֹן התעתועים שהעולם שייך לצעירים מתפוגג ומתפזר ומותיר אחריו אדמה חרוכה וחרֵבָה ושוממה ודמוּמה ושחורה ומצחינה והכי נורא שתמיד אבָל תמיד הזמן שנותר מֵהָכָא לְהָתָם בפוּג אותו חזיון מְמַכֵּר הוא במקרה הטוב קצר כמו אביב במִדבר כשיש למהר לנשום עמוק לנשום עמוק למרות שאי אפשר לאגור נשימות ומה שבטוח הוא שיום אחד או לילה אחד מסיבה זו או אחרת פתאום לא ננשום עוד לעולם אפילו באביב צחנת נאד או ניחוח לילך הם הרי הַיְנוּ-הָך עבור מי שכבר אינו נושם לעולם גם-אִם היה כלב-דם שידע לזהות נקבה מיוחמת ממרחק של שלוש פּרְסָאוֹת... אנחנו אפילו לא נדע שהרחנו שרצינו שקיווינו שפה ושם בין התקוות אפילו עשינו משהו דומה לאהבה ואולי ממש אהבה לא נדע לעולם איפה צדקנו ואיפה טעינו ומה קרה אחרינו ומה ההר הוליד בסופו של דבר אם בכלל כי בשבילנו (למרות שגם כעת אנחנו לא רוצים ולא יכולים לדמיין באמת שפעם לא נהיה בשום כאן ובשום שם) זה כבר לא יוסיף ולא יוריד: אפילו פריחת הַזוּגָּן במדבר כמו באותו אביב מכושף שבו נָדַדת בי ואני בך כבר לא תניד לנו עַפְעַף או שערה באף או את הלשון או את האַמָּה או את האצבע המוֹרָה או אפילו זֶרֶת שלא לדבר כבר על כול הַיֶּתֶר כי "אוהב – לא אוהב" כבר לא יְשנה ללב ו"להיות או לא להיות" לא תהיה עוד שאלת השאלות ולמרות שבסופו של דבר כמו בחזיון תעתועים לא נותר בבת-אחת שום דבר עולם ומלואו כאן ועכשיו ברגע זה ממש שייך לנו כי העולם שייך לאוהבים –