השבת קראו בבתי הכנסת את פרשת חקת
(במדבר יט', כ' כא').
העם צמא במדבר, סובל מחום ומיואש,
מגיע לפתח "אוהל מועד", כועס ונרעש.
מטיח זעמו במשה, אשר כוחו כבר תש.
"לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון,
ומים אין לשתות"
(במדבר כ' פסוק ה')
"ולמה הבאתם את קהל ה'
אל המדבר הזה, למות שם אנחנו ובעירנו"
(במדבר כ' פסוק ה')
קשה לדרוש מאדם, מותקף, נרגש ומותש,
להקפיד על ציות מדויק, לכל ההוראות ממש.
האל צווה עליו, לקחת את המטה,
אשר כבר במצרים, הוכיח את כוחו יפה.
לדבר אל הסלע לעיני העם.
להוציא מים מהסלע ולהשקות את כולם.
טעות בהבנת הדברים,
וסימני פיסוק שגויים,
הצליחו להעלות את חמתו של אלוהים,
ולא נתן לאהרון ולמשה ערכאה להתנצלות ולהסברים.
אם קוראים בעיון את התורה,
ניתן לראות כי הטעות מרה וחמורה.
משה ואהרון פנו אל המורדים - המורים.
אשר ידעו כי מים לא באים מדבורים,
הם אלה שהציגו שאלות ופקפקו באפשרות,
וסימני השאלה, שהעלו, יצרו את הטעות.
"ויקהלו משה ואהרון את הקהל על פני הסלע,
ויאמר להם: שמעו נא המורים, המן הסלע הזה נוציא לכם
מים?" (דברים כ' פסוק י')
משה הנרגש, רוצה להיות בטוח בהצלחת המשימה
ולמרות שאלוהים ציווה רק לדבר לסלע,
חבט חזק עם המטה מכה ועוד מכה.
העם שמח כולם שתו, הייתה הקלה גדולה,
אבל באמצע השמחה, הגיעה ההודעה המרה.
משה ואהרון, לא יכנסו לארץ הבחירה,
הם לא יביאו את העם ולא ישלימו המשימה.
"יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל,
לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם."
(דברים כ פסוק יב').
העונש נראה מעליב ולא צודק, ממש אכזרי,
ברור כי המטרה הייתה להטיל עונש חינוכי,
להראות לעם, כי גם אם החוטאים הם הטובים ביותר,
אלוהים לא יסלח, לא יפלה, ולא יוותר.
נכון, שמשה ואהרון היו כבר בוודאי זקנים,
וגם ללא העונש, היו נכנסים לארץ -- ומיד מתים,
אבל בכל זאת יש בכך כל כך הרבה אכזריות.
אני מרגישה כלפי משה, ממש עלבון ורחמנות.
לראות מרחוק את הארץ, משאת לבו,
אך למות במדבר, ואליה לא לבוא.