במדבר יהודה, בערבה
ובין חורבות המצדה.
חיה צפור שיר - עצובה.
זרזיר ים המלח - קראו לה כולם,
כשה-DEAD SEA היה עדיין ים.
לא ראיתי את ים המוות במלוא הדרו,
בימים, שארבעים מטר נוספו לגובהו.
אך בשנים שהגענו בטיולים ובמסעות,
הוא היה עדיין - גדול ויפה, כמו שמצויר במפות.
לפני אלפיים שנה, בלי תשדירי פרסומת ובלי בזבוז,
חצבו בורות מים גדולים ותעלות ניקוז.
כל טיפה של גשם הייתה חשובה,
ידעו כי נשיאים וגשם יש - בוונציה - אך לא בערבה.
היום עם כל הטכנולוגיות המתקדמות,
גוזלים מ-ים המוות - את כל המקורות.
כולם יודעים כי זו תהיה בכייה לדורות,
אך לא מונעים את האסון, לא יוזמים פתרונות.
וצפור השיר השחורה – זרזיר ים המלח, זוכרת את הימים,
כשספינות הפליגו על המים ולא היו בולענים.
היום קוראים לציפור - טריסטמית,
שם - אשר נשמע כמו מחלה סופנית.