רִצְפָּה בַּת-אַיָּה

גורלה של רצפה בת-איה היה טרָגי: רצפה הייתה פילגשו של שאול המלך, ולאחר מותו על הר הגִלבּוע - לקח אותה (כנראה נגד רצונה) אבנר בן-נר להיות לו לפילגש. שני בנים היו לרצפה משאול והם נידונו למיתה בתלייה לפי דרישת הגִבעונים, כנקמה במשפחת שאול על הריגת כוהניהם על-יד צבא המלך, על-פי פקודתו. רצפה כיסתה את גופות שני בניה המוּקעים לחומה ושמרה עליהם יום ולילה במשך כל הקיץ - לבל יֹאכלו את בשרם עופות דורסים, או חיות-טרף. עד שירדו הגשמים ודוד המלך נֵאוֹת לקבור את הבנים המתים. בְּגִבְעוֹן עוֹד עָמְדָה דֹּם הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר שָׁם הֹרְגוּ בְּנֵי הַמֶּלֶךְ, בְּנֵי רִצְפָּה בַּת-אַיָּה הַפִּלֶגֶשׁ. עַל רָאשֵׁי הַר-שָׁאוּל הֵם הוּקָעוּ, הַנְּעָרִים אַרְמוֹנִי וּמְפִיבֹשֶׁת, - לְהַרְאוֹת פִּגְרֵיהֶם לְכָל-הֵלֶךְ בַּעֲבוּר שֶׁיִּרְאוּם וְיִירָאוּ. בְּגִבְעוֹן נָטְתָה כְּבָר הַשֶּׁמֶשׁ וְעָמְדָה לְחוֹלֵל אֶת הָעֶרֶב, אָז הַהֵלֶךְ שָׁאַל אֶת רֵעֵהוּ: "הֲלָנֶצַח תֹּאכַל פֹּה הַחֶרֶב, הֲלָנֶצַח תִּקַּח נִקְמַת-דָּם?" וְהֵשִׁיב לוֹ דְבָרִים זֶה הָרֵעַ: "עוֹד מְעַט חֲשֵׁכָה כְּבָר יוֹרֶדֶת, לַלְּבָנָה יֵשׁ הִלָּה שֶׁעוֹטֶרֶת, הַגּוֹרָל אֶת רִצְפָּה מְשַׁגֵּעַ וְהַמָּוֶת טָרַף אֶת בָּנֶיהָ". וְהוֹסִיף וְאָמַר אָז הַהֵלֶךְ: "בְּיָמָיו שֶׁל אִישׁ-בֹּשֶׁת הַמֶּלֶךְ, בֶּן-שָׁאוּל הַיָּחִיד שֶׁשָׂרַד שָׁם וְהֻמְלַךְ אַחַר קְרַב-הַגִּלְבֹּעַ, - שַׂר-צְבָאוֹ אָז נָהַג בָּהּ בְּעֹשֶׁק: בְּעוֹדָהּ עַל שָׁאוּל מִתְאַבֶּלֶת, הוּא כָּבַשׁ אֶת רִצְפָּה שָׁם בְּכֹחַ. מִשֶׁבָּא אֶל אַבְנֵר אָז אִישׁ-בֹּשֶׁת אֶת עֶלְבּוֹן הַפִּלֶגֶש לִתְבֹּעַ, הוּא נִרְצַח בְּעֵת שְׁנַת-צָהֳרַיִם. וְנִתְּכוּ אָז גְּשָׁמִים מִשָׁמַיִם - אֲרֻבּוֹת הַשָׁמַיִם נִפְתָּחוּ, כְּמוֹ אָז בִּתְחִלַּת הַמַּבּוּל. אָז אָמַר והֵשִׁיב לוֹֹ הָרֵעַ, בּעֹודָם מְהַלְּכִים שָׁם בָּאָחוּ: "מְאֻשָׁר הַנּוֹדֵד, עוֹבֵר-אֹרַח, הָרָחוֹק מִגְּדֻלָּה וּמִכֹּחַ, אַךְ מַדּוּעַ סוֹבֵל שְׁפַל-הָרוּחַ, כְּמוֹ רִצְפָּה בַּת-אַיָּה הַפִּלֶגֶשׁ, אֲשֶׁר לָהּ הַגּוֹרָֹל כֹּה הֵרֵעַ: גּוֹרָלָהּ לֹא נָהַג בָּהּ בְּיֹשֶׁר, לְכָבוֹד לֹא זָכְתָה וּלְאֹשֶׁר". וְרִצְפָּה בַּת-אַיָּה הַפִּלֶגֶשׁ שָׁם יָשְׁבָה מוּל בָּנֶיהָ הַשְּׁנַיִם, הַמֵּתִים-מוּקָעִים עֲלֵי-קֶרֶשׁ. הִיא שָׁמְרָה עֲלֵיהֶם יוֹם וָלַיִל וְכִסְּתָה אֶת גֵּוָם בְּשַׂקַּיִם, - שֶׁבְּשָׂרָם לֹא יֹאכַל עוֹף-שָׁמַיִם, שֶׁחָיַת-הַשָׂדֶה לֹא תִּפְגַּע בָּם. הִיא יָשְׁבָה נִכְחָם בְּלֹא-חַיִץ וְרַק לֶחֶם-צַר לָהּ, וְרַק מַיִם-לַחַץ. הִיא שָׁמְרָה עַל גּוּפָם מִכָּל-פֶּגַע, היִא שָׁמְרָה עֲלֵיהֶם כָּל הַקַּיִץ - עַד נִתְּכוּ שָׁם גִּשְׁמֵי-שָׁמַיִם, - עַד חָמַל גַּם דָּוִד שָׁם עָלֶיהָ וְהוּבְאוּ אֱלֵי קֶבֶר בָּנֶיהָ.