ונאמר אָמֵן

אחרי מעשה האהבה אין טוב מִללכת ולשבת באפס מעשה מול הים שפעם לפני ימים רבים הלכו אליו גם כל הנחלים לשבת באפס מעשה מִלְבַד לִנְשׁוֹם לִנְשׁוֹף לשחרר מִידֵי פעם נפיחה ולהניח לרוח המערבית להשכיח את המזרח המזיע המסריח המבטיח רק עוד ועוד מלחמות מבטיח ומקיים ועוד איך מקיים מפני שמעטים מִדַי עדיין הם אלה האומרים: "עד כאן!" למרות שסרבנות היא תמיד עניין מסוכן וגם לא פופולרי כמובן מִפְּנֵי שהרוב עדיין לא בשל לְשלום אפילו לא לשלום קר מפני שהרוב הוא גולם ולא ביום אחד הופך גולם לפרפר (לפעמים זה ארבעים שנה במדבר)! ...אחרֵי מעשה המלחמה אין טוב מִלְבַכּוֹת אֶת המתים ואין נוח מלשכוח את החיים שלא חזרו לחיים כלומר את הלומֵי הקרב – לא אוֹתְךָ שגם אחרי חמש מלחמות ממשיך לזיין את הטובות ביותר ולהגיד לפחות פעם בשנה כשמחשיך ונפתחות חגיגות הזיכרון: "חֲבָל עַל דְּאָבְדִין וְלָא מִשְׁתַּכְּחִין" שפירושו למי שאינו ארמי אובד: "חבל על שאובדים ולא נמצאים" – אבל אתה שמעולם לא רדפתָ כבוד ולא התאוויתָ לשררה ולא השתוקקתָ לממון ותמיד כשנדרשתָ לדגל קמתָ אפילו באמצע הזיון והתייצבתָ פעם אחר פעם בלי לחשוב פעמיים בלי לחשוב אפילו פעם אחת כמו שמצפים ממלח הארץ אלה שמחליטים בלי לחשוב פעמיים על יציאה למלחמה זו או אחרת או אחרת או אחרת או אחרת וכו' גם אם תחזור מאחת מהן ארוז בסדין תמיד יהיה מי שיגיד "חֲבָל עַל דְּאָבְדִין" וכו' (לפחות פעם בשנה כשיחשיך ויפתחו חגיגות הזיכרון) ואחר-כך ימשיך לזיין במקומך אֶת הטובות ביותר או הטובות פחות כי הזמן עובר ומה נשאר מלבד לוֹמַר אָמֵן... וְנאמַר אָמֵן. [7.5.2009]