אֲנִי בְּכָל דּוֹר הוֹלֵך וּפוֹחֵת:
עִם אִשְׁתִּי אֲנִי חוֹלֵק בִּיְלָדַי,
וּבִנְכָדַי אֲנִי שֻׁתָּף זוּטָר.
בְּנִינַי יֵשׁ לִי שְׁמִינִית
וָמַטָּה. וְאָז בָּאִים אֵלַי
גַם שִׁלֵּשַׁי וְרִבֵּעַי וְחִמֵּשַׁי,
וְאֵלֶּה שְׁאֵין לָהֶם בִּכְלָל
שֵׁמוֹת וְכִנוּיִים. אֲנִי נִגְרָע
וּמִתְאַפֵּס עִם הִתְאַרְכוּת
הַעֲנָפִים בְּעֵץ הַמִּשְׁפָּחָה הַעֲתִידִי
שֶׁלִּי: יוֹרֵד אֶל שָׁרָשָׁיו,
רוֹעֵד מִצַּעַר הַפְּחִיתָה, שׁוֹקֵעַ
אֶל הַנֹּמֶךְ הַסּוֹפִי, הָרִיק
הֶחָם הַזֶּה שֶׁיְּחַיֵּינִי מֵחָדָשׁ.
השיר הוצב באבני ירושלים, במסגרת המיזם "תמונה באבן", בשכונת אוהל משה, נחלאות, ירושלים. יוזמות המפעל חיפשו טקסט מלווה הולם, לשלשלת הדורות, שאותה הנציחו במיזם. השיר נדפס אז במוסף הספרות של
ידיעות אחרונות, והן מצאו בו את שחיפשו. וכך, מופתע לגמרי מעשיית שליחותו של השיר, הוזמנתי לטקס חנוכת המיזם "תמונה באבן", חנוכה תשס"ז, של הנצחת מייסדי השכונות ובוניהן, בנחלאות. הייתה זו בשבילי סגירת מעגל של יחסים טעונים ומתוחים מאוד עם ירושלים. העיר הממשית, שנחשפתי אליה בילדותי, והעיר הנחלמת, זו אשר טרדה את מנוחתי שנים רבות. כתבתי על כך במפורט בממואר "סינדרום ירושלים שלי".
במקום נאום, בחרתי לקרוא את שירו המאוהב, של המשורר הנשכח יהודה קרני, אחד מאוהבי ירושלים הגדולים, "שִׂימוּנִי בַּפִּרְצָה". וכשעמדתי וקראתי בפני נכדֵי ונינֵי מייסדי השכונה אֹהֶל מֹשֶׁה, שהתכנסו באולם המתנ"ס "לב העיר", את השיר, הרגשתי שהשלמתי איזה מעגל חשוב של חיי. כאילו פרעתי את חובי, חוב של נער צעיר, שחלה במחלת "סינדרום ירושלים". אינני יודע מה הרגישו המאזינים, אבל אני יודע שאני הרגשתי הקלה גדולה.