א.
כשביקשת לחפש את השיר שכתבתי על אלה שלא פוחדים לפחד חשבתי שהאהבות עצמן הן בדרך כלל במבוך. אני כבר לא זוכרת את שמות המאהבים הרבים שחלפו על פניי. ולכן כשאני נזכרת על מה עשינו אהבה יש לי הרבה קש להפריח מתוך המזרון כדי למצוא את העדשה. וכך גם שמות השירים. הם לא נקשרים אצלי במוח לריבוי התנוחות וּלְזֶהוּת הפרטים.
ב.
אפשר לומר שיותר ויותר אני לומדת לפחד מן הפחד. אולי כי שנינו התקרבנו יחסית, אחד אל השני וכמו באגדה אנחנו יודעים היטב אני והפחד, מה היתרונות ומה החסרונות ומה הגבולות של כל אחד מאתנו. היום שנינו יודעים ולכן שומרים מרחק עדין.
ג.
ולפעמים האהבה עצמה לובשת צורה של פחד, או ההפך: הפחד מתחפש לאהבה. ואף אחד מהם לא הפחד ולא האהבה לא מכיר, לא שמע, לא ראה ולא מודע לשני. במצב הזה אדם ייבלע בתוך השני עמוק בתוך הגוף הזר כדי שלא יצטרך להחליט בעצמו, ממה הוא פוחד ועם איזה חלק ממנו למחרת, או בכל דקה נתונה, יתמודד.