בינואר 1988 פרסם המשורר הפלשתיני מחמוד דרו'יש שיר הקורא לנו לצרור את מזוודותינו ואת מתינו ולהסתלק מפלשתין. מול התפיסה המציגה את זרותנו כאן, כתבתי שיר המבטא את החיבור של הזהות הלאומית היהודית לארץ. הזהות הפלשתינית נוצרה בדורנו משברי מהגרים מארצות ערב שהגיעו לכאן (קראו ספרה של ז'ואן פיטרס, "מאז ומקדם"). השיר שלי נשען על תפיסתו של זאב ז'בוטינסקי במאמרו "קיר הברזל". האמת צריכה להיאמר גם בשירים, והיא אינה פחדנית. השיר שלי ב-1988 בחג פסח לאחר פרסום שירו של דרו'יש, פורסם לראשונה בבטאון "מאזניים" ב-1996, ונכלל בספר שיריי "מצב החומר מצב הרוח" ב-1998.
"הוי העוברים בין המלים העוברות...
בא זמנכם להסתלק...צאו מאדמתנו "
(מחמוד דרו'יש, "אל אנבא" ,25.1.88)
הוֹי הָעוֹבֵר בֵּין הַבְּתָרִים
שֶׁל שִׁירֵי הַמָּוֶת וְהַשִּׂנְאָה.
לֹא אוֹרֵחַ עוֹבֵר אֲנִי בָּאֲדָמָה הָזֹּאת.
לֹא זָר אֲנִי בִּשְׂדוֹת הַחִטָּה וְהַשְּׂעוֹרָה
וּצְמֵאִים אֵלַי בְּלֶכְתְִּי
כָּאן בְּאֶרֶץ הָעִבְרִים
פִּרְקֵי הַשִּׁירָה, בּוֹרוֹת הַמַּיִם הַנִּשְִּׁבָּרִים
שֶׁל הַנָּבִיא מֵעֲנָתוֹת.
הוֹי הַמַּשׁוֹרֵר מִמַּלְכוּת הָאֲבָדוֹן
הַשּׁוֹלֵחַ מִכְתְּבֵי שִׁירָיו אֵלַי כְּדוֹרוֹן
שֶל חוּטֵי דִּינָמִיט, אֵשׁ עֲצוּרָה בָּעֲצָמוֹת.
הוֹי דַּרְוִ'יש הַקְּבָרִים
אֵיךְ נִקְלֵיתָ בְּשִׁירֶיךָ לִצְרֹר קְרוֹנוֹת וּמִזְוָדוֹת
לָשֵׂאת אוֹתִי וְאֶת שִׁירַי הַרְחֵק מִכָּאן.
גַּם דִּין מוּחַמָּד בְּסַיִף וְשִׂטְנָה
לֹא יִמְחַק צְעָדָיו שֶׁל דָּוִד בַּנּוֹפִים
לֹא יִמְחַק כְּתֹבֶת הַנִּקְבָּה מִסִּילוּאַן
לֹא יִמְחַק מִכְתְּבֵי לָכִישׁ הַשְּׂרוּפִים.
טְבִיעוֹת הָאֶצְבָּעוֹת שֶׁל אֲבוֹתַי
חֲקוּקִים לִתְעוּדָה
בַּמַּיִם הַזּוֹרְמִים בְּאֶרֶץ חֶרְמוֹנִים
וּבָרֵיחַ הָעַתִּיק שֶׁל בִּרְכַּת כֹּהֲניִם
מִכֶּתֶף הִנּוֹם שְׂדֵה הַקְּבָרִים.
שְׁמִי הֶחָקוּק נֶחֱשָׂף בִּמְגִלּוֹת הַקְּלָף
שֶׁל מְעָרוֹת מִדְבַּר יְהוּדָה
וְכַדִּים כַּדִּים שֶׁל מַטְבְּעוֹת מְכַסִּים רֹאשִׁי
אוֹתִיּוֹת וְנִפְלָאוֹת:
Judaea capta-לְעוֹלָם לֹא עוֹד.
הוֹי הַמְּשׁוֹרֵר הַקּוֹרֵא לִי לָשֵׂאת
שְׁמוֹתַי וְלָלֶכֶת
הַמְּשׁוֹרֵר הַצּוֹרֵר עַצְמוֹת מֵתַי ליַַָּם.
הַמְּשׁוֹרֵר הַמְּנַסֶּה לִמְחֹק שְׁמִי וְזִכְרִי
לִזְרֹעַ שְׂדוֹתַי שַׁלֶּכֶת עַד עוֹלָם.
מַחְמוּד דַּרְוִ'ישׁ, לֹא תּוּכַל לֹא תּוּכַל לִשְׁכֹּחַ
לֹא תּוּכַל לִמְחֹק בְּמִלִּים וְשִׁירוֹת
כִּי עֲנָתָא הִיא עֲנָתוֹת, בִּטִּין הִיא בֵּית אֵל
וְסִילוּאַן הוּא סִילוּאַן הוּא שִׁילוֹחַ.
לָנֶצַח חֲקוּקִים כָּאן בַּסּוּפוֹת וּבָאֲבָנִים
לוּחוֹת הַבְּרִית, שִׁירוֹת הַנְּבִיאִים
וְהַחֲלוֹמוֹת הַתְּמִימִים שֶׁל אֲבוֹתַי הַקַּמִּאִים
לָשֶׁבֶת בְּשָׁלוֹם תַּחַת גֶּפֶן וּתְאֵנִים.
לכֵן,אֵינֶנִּי הוֹלֵךְ מִכָּאן אֶל הַיָּם הָאָבוּד
וְהָעֲזָאזֵל. אֵינֶנִּי עוֹבֵר אוֹרַח כָּאן, מַחְמוּד.
וְעַד שֶׁיָּבוֹאוּ מִכְתְּבֵי הַשָּׁלוֹם וְהָאַהֲבָה
אֲנִי צוֹבֵר בְּשַׂקִּים כְּבֵדִים שִׁירִים וְתִקְוָה
וּבַרְזֶל.
וְאַתָּה הַמְּחַכֶּה לְגוּפִי הָאוֹזֵל
עוֹד תּוֹשִׁיט לִי הַיָּד לְשָׁלוֹם
מִבַּעַד לִמְגִלּוֹתַי הַגְּנוּזוֹת
מִבַּעַד לְשׁוּרַת אֲבוֹתַי הַמֵּתִים
מִבַּעַד לְקִיר הַבַּרְזֶל.
אור לט"ו בניסן תשמ"ח