והלילה הזה שנתי נדדה.
עצב נורא, בושה, כלימה וחרדה.
כל הזמן קיוויתי כי יסתבר, שרוצחי הנער – מוחמד אבו חדיר - המתועבים,
הם קנאים מטורפים ערבים, ואינם חס וחלילה יהודים.
כאשר פורסמו עובדות המקרה, ההתעללות הנוראה
ופרטי ההריגה והשריפה.
רציתי כי פשוט, תבלע אותי האדמה.
בכל הדתות האנשים הפנאטים הקיצוניים,
הם אנשים חסרי לב, חסרי מצפון וחסרי אלוהים.
אינם מכבדים את החוקים המהווים את היסוד לאמונה,
" השנוא עליך, אל תעשה לחבריך- זו התורה כולה "
בשם אלוהים הם רוצחים,
בשם אלוהים מבצעים פשעים נתעבים,
כולם קוראים כעת לנקמה.
כולם מבקשים להחיל על כל הטרוריסטים והרוצחים גזירה שווה.
גם על הערבים וגם על היהודים המטורפים,
להרוס בתים, לפגוע במשפחות ובהורים.
לא הצלחתי לישון, כי כל הזמן ניסיתי להבין,
האם ההורים יודעים, האם קרובי המשפחה מחפים.
האם הזרעים האיומים נובטים וצומחים,
רק בגינות מורעלות ובשדות אפלים.