עד היום, עדיין, ותמיד - מבקשת סליחה
עד היום הזה במשך כל השנים,
לא שוכחת את התסכול וההרגשה,
זעם תסכול אין סופי, וחוסר אונים,
למראה ה"מטען" ב"אוטו האוניברסיטה".
חתולים חופשיים לכודים בשקים,
נלכדו ע"י קבלן בדרכם לניסויים,
שמקבל שכרו "במשקל" עליהם,
נקרא ע"י עלובי וקטני נפש, שכנים.
ממילא יש יותר מדי, שירוויח קצת
היא אמרה לי לפני כל כך הרבה שנים,
וילדה לבדה מחפשת נואשות מוצא,
האוטו נעול, ואז לא הייתה שום אגודה,
אף אחד על הגנת חיות כלל לא שמע.
לכי הביתה, אל תפריעי במלאכה,
השכנים מסלקים אותה,
ואימא צועקת שתכנס כבר הביתה,
ובפנים בלב, באין שומע, צורחת ובוכה.
מפלחת קצת חלב בשר גבינה,
מה שבא ומוצאת בהישג ידה,
מתרוצצת באטרף קוראת לחתולים "שלה",
גם ילדה קטנה היטב מבינה,
שאם יהיו שבעים לא תהיה לכידה.
עד היום המראה מול העיניים,
זוכרת איפה בדיוק האוטו עמד, ליד המדרכה,
את שקי היוטה המושלכים המייללים,
את אותה הרגשת חוסר ישע נוראה.
מצטערת חתולים, מבקשת סליחה,
בלבה עדיין ילדה אובדת עצה,
כבוגרת יודעת מה לעשות הייתה צריכה,
השכל - כמשטרה, בא אחרי המאורע.
ראיתי, עמדתי מול ונפשי בפנים בוכה,
סליחה שלא הייתי יותר בוגרת וגדולה,
סליחה שלא פיצצתי זכוכיות במכונית הארורה,
לפחות ידעתי לכידה נוספת למנוע.
מקווה שאתם שם למעלה סולחים,
אני לעצמי לא סלחתי כבר שנים,
אולי לכן ההתנגדות כה חזקה,
לניסויים בחסרי ישע, להתעללות,לפגיעה.
מעולם כמו אז לא הרגשתי כה בודדה,
לבד כילדה במאבק, בהרגשה,
היום יש עמותות, פעילות רבה, ארגונים,
הצטרפו, שחררו,עזרו לבעלי חיים.