שהציפורן לא תישבר, שעורם לא ייפגם.
שהרוח לא תישוב חזק מידי
בעורפם.
שהטיסה תגיע, שכלום את מוחם לא יוגיע
והנה זה מגיע.
כתבת אינטרנט על קצין משטרה.
לצערי לא (בדימ.).
בלי רתע והיסוס
דרך את נישקו בנימוס וירה
באלה:
ששערה משערות ראשם בל תיפול,
שנפשם הלוואי ולעולמי עד לא תיבול
איך הוא יכול?
מפלצת אדם?
בן אנוש
בתפקיד אלוהים אינו בוש
להחליט עבורם - היות או לא להיות.
לפסוק גורלות, בהינף אצבע
קלה על ההדק
לבחור מי לחיים ומי למתים.
ואשתו גם היא מתבוססת
ויש לי השערה מבוססת
שהוא בוודאי יתאבד.
וכאן עולה חידה לא פתורה
כיצד מי שאין לו את עצמו, יכול את עצמו לאבד
ועוד לדעת.
השיר שלא יכולתי לכתוב
הוא זה מנקודת מבטו של הילד
גם מוח מחוספס שראה הכל
לכתוב על זה פשוט אינו יכול
לכתוב פשוט.
ומה עם האם שהטביעה את ילדה
שם ישנו גם מימד ההונאה
כביכול לקחה אותו למקלחת
עכשיו אני כבר בזמן פציעות
כמה זמן אני יכול בלי חמצן
להיות - מתחת למים.
אז ככה הרגישו בשואה?
1,000,000,000 ילדים
פחות שניים.