הימים היו ימי מלחמת השחרור. זמן קצר לאחר הכרזת העצמאות כבר הייתה ירושלים נתונה במצור ולילות כימים רבים עברו עלינו במרתפו של מוסד הילדים אשר ברחוב רש"י 60. אותו יסדה "עלית-הנוער" לילדים ניצולי השואה. בימים כתיקונם שימש המרתף, ממלכתה של מטילדה, כמחסן בגדים וכמכבסה, אך בימי המלחמה שימש כמקלט, ובו נאספנו בעת ההפגזות, ישובים על המדרגות ומוכנים לָאוּץ פנימה עם הִשָׁמַע הפגז הראשון.
היינו אז בני שש, שבע, ושמונה. לא יכולנו לתרום רבות למאמץ המלחמתי. זכור לי במעורפל שמילאנו מעט שקים באדמה וחול. השקים הונחו לפני החלונות והדלתות כדי למנוע חדירת רסיסים, ואף הונחו לפני קירות חיצוניים כדי לתמוך בעמידותם מפני גלי-הדף. גם קירות בטון כעורים נבנו לפני הדלתות החיצוניות בכניסות לבניינים לאותה מטרה ממש. בין ההפגזות היו גם ימים שקטים, בהם יצאנו לאור השמש וּלְאֲוִיר העולם.
אינני יודע של מי היה הרעיון אך האמיצים שֶׁבָּנוּ, ואולי השובבים ומחפשי ההרפתקאות, ואני כמובן ביניהם, מצאו עיסוק חדש להתגדר בו: חלוקת המים. אַל יהי הדבר קל בעיניכם: בירושלים הנצורה שרר מחסור נורא במים.
אמנם בבתים הישנים יותר נשתמרה המסורת הירושלמית העתיקה של חציבת בורות מים והמרזבים כוונו כך שמי הגשמים ינוקזו לבורות וימלאום בחורף. גם תחת המבנה המקורי של מוסדנו השתרע בור מים גדול, אלא מִשֶׁהוּנַּח בימי הבריטים צינור המים לירושלים מ"מעינות-הישועה" אשר בנביעות הירקון, נזנחו בורות המים, שֶׁאִבְדּו מחשיבותם ומחיוניותם ודומה שגם צריכת המים - לניקיון, לגינון ולתעשיה, רבתה מאוד אפילו בירושלים, שתושביה מאז ומעולם נהגו במים בצייקנות רבה, כראוי לבני עיר המתנוססת על הר ומזרחה הינו חלק ממדבר יהודה.
לימים למדנו שלאורך צינור המים לבירה הוקמו תחנות שאיבה, אשר הזרימו זו לזו את המים במעלה ההרים. אנשי הכנופיות הערביות פוצצו מספר תחנות שאיבה, כמו זו שניצבה ליד לטרון, ובכך עצרו את זרימת המים ומנעו אותם מתושביה היהודים של ירושלים, כחלק מן המצור ובניסיון להכניע את ירושלים העברית ברעב ובצמא.
נמצא שבשכונת רוממה, סמוך לאנדרטה הבריטית לגנרל אלנבי כובש-ירושלים, נמצא אז מאגר המים העירוני. העירייה, או הצבא, גייסו בעלי טנדרים ומשאיות קלות. התקינו עליהם מיכלי מים דולפים, ושלחו אותם לחלק מים מרוממה לתושבים הצמאים ברחבי העיר. רוב המשאיות הקלות הללו היו טנדרים צבאיים לשעבר, מהסוג ששימש בעבר את הצבא הבריטי, היו אלו כלי-רכב גבוהים, חרומי-אף, אשר המנוע הותקן בם בתוך תא הנהג ["הַקַּבִּינָה"], בלתי נוחים לנהיגה, מיושנים, מוזנחים וחבוטים כנהגיהם.
הנהגים היו "בַּעֲלֶגּוּלֶּס", "בעלי-עגלות" גִּדְלֵי-גוף וְעֲבֵי-זרועות, קודרים וכעסנים. למרבה הפלא רובם הסכימו לְהֵעָזֵר בנו, הזאטוטים מן המוסד. עטנו בהתלהבות על המיכליות, לא נרתענו מהשמן, החלודה והבוץ המטפטף. הרמנו ופרקנו צינורות כבאים כבדים, פתחנו וסגרנו "שִׁיבֶּרִים", דהיינו ברזים גדולים, מילאנו את המיכלים במים והקפדנו להמתין ולסגור את הברזים ברגע הנכון, שלא לבזבז טיפה.
כך הנהגים היו צריכים רק לנהוג ולחלק לנו הוראות. חסכנו מהם את הטיפוס לבדוק מתי נמלא המיכל או כמה מים נותרו בו, ואז, בגאווה אדירה, ישבנו ב"קבינה" לצד הנהג.
נסענו במיכלים מלאים במים חיים מרוממה לשכונות השונות, וחזרנו לרוממה למילוי חוזר. היה זה בעינינו כבוד עצום, חשנו עצמנו כמעט כחלק מלוחמי השיירות שפרצו את המצור והובילו מצרכים חיוניים לירושלים הנצורה. מילאנו את הג'ריקנים, הדליים, הסירים ושאר הכלים עמם צָבְאוּ התושבים הצמאים על מֵיכַלִּיוֹת המים, כמו שצבאו בזמנו על הרועים הערבים שהעזו את עִזֵיְהֶם לשכונות וְחַלָבוּן בו במקום, או מאוחר יותר סביב העגלות האדומות, הדו-גלגליות, של מוכרי הנפט או משאיות הקרח, שהיו מצלצלים בפעמוני נחושת גדולים להודיע על בואם.
לא רק כבוד היה כאן, אלא גם תענוג אמיתי: לא רבות היו המכוניות בירושלים גם לפני המלחמה, והן נעלמו כמעט כליל במהלכה. איש לא חשב להקציב להן דלק יקר וְחָסֵר. כך שנסיעה ברכב כלשהו, למעט באוטובוסים של "המקשר", באותם מקרים נדירים שהיו לנו הפרוטות לרכישת כרטיס, הָיְתָה חוויה נדירה. פה זכינו גם בכבוד ובגאווה, וגם בנסיעה ברחבי ירושלים, מוּשָׂאֵי-קנאה בעיני הילדים שחזו בנו. נודה על האמת - תום המלחמה וחידוש הזרמת המים לירושלים גם גרמו לנו צער-מה...