ההפרטה היא מיסודות הקפיטליזם: אין לסמוך על הממשלה, כל שתעשה או ייכשל או יעלה לציבור פי כמה וכמה, וכמו אותה בדיחה על "ועדה" ממשלתית האומרת שגמל הוא חמור שהרכיבה ועדה. אכן יש יתרונות ותועלת בהפרטה ככל שהיא נעשית בזהירות ובפיקוח ממשלתי זהיר וסביר. אכן בבריה"מ כל הכח והסמכויות היו בידי המדינה, או המפלגה, שתכופות לא ידעת מה השוני ביניהן. המדינה סיפקה את הכל: דיור, חימום (מדובר ברוסיה ושכנותיה), תעסוקה, חינוך, שירותי בריאות וכמובן גם את הביטחון פנים וחוץ. החקלאות הועברה מהאיכרים הקטנים (הקולאקים) לקולחוזים, שהיה עליהם לעמוד בתוכניות חומש, המדינה אספה, אִחְסְנָה ומכרה או חילקה את היבולים והמזון. ריכוז הכח, הסמכות והביצוע כולם היו בידי המדינה ואנו חזינו בתוצאה: רעב המוני, מיליוני אזרחים נאסרו, נשלחו למחנות עבודה בסיביר וסביבותיה או "טוהרו". האיכרים בקולחוזים לא נלהבו להתאמץ לגדל יבולים שמיד נלקחו מהם והם נותרו שרויים ברעב. האיסוף היה קשה הן בגלל המרחקים והן בשל התנגדות היצרנים ובראש ובראשונה החקלאים. היוזמה הפרטית דוכאה, כמויות ענק של תוצרת נרקבו. סכומים אדירים הושקעו לָרִיק. השחיתות פשטה בכל. האחראים והמנהלים חששו למעמדם ואף לנפשם אם לא יעמדו ביעדים ורימו וזייפו נתונים עד שאחרי 70 שנות סבל ואובדן חיים רבים כל המערכת התמוטטה והביאה לפירוק בריה"מ. אפילו בסין הקומוניסטית אחרי מָאוֹ השלטון נאלץ להסכים גם לחקלאות פרטית בצד החקלאות המולאמת וכן לצבירת רכוש פרטי כדי למנוע רעב או מהפכה. הקפיטליזם בנוי על יוזמה חופשית, על רווחים אישיים ולרוב גם על ניצול-מה של אנשים אחרים. מנהל חברה יחפש דרכים להרוויח יותר, לחסוך בהוצאות, יעסיק רק עובדים יעילים ויפטר בטלנים, ולמעט הבעיה של העסקת בני משפחה לא יקבל תכתיבים מבחוץ (כמו ממפלגה או מִשָׂר) את מי להעסיק למרות חוסר כישוריו או בטלנותו. אומנם קפיטליסט מעסיק עובדים ומפיק תועלת מעבודתם, אך אם תנאי עבודתם, לרבות משכורת וזכויות סוציאליות, הוגנות הנה הוא מביא ברכה למדינה ביצירת תעסוקה ומתן פרנסה לרבים. אחת הבעיות הקשות בקפיטליזם היא האפשרות לריכוז הון אדיר בידי יחידים, המצליחים להשתלט על שווקים מסוימים וליצור מונופולים אשר יכולים להעלות מחירים לצורכי רווח מוגזם הרבה מעבר לעלויות היצור ובכך להאמיר את עלויות התוצרת כראות עיניהם, למנוע תחרות ובכך לגרוף כספים מהציבור מעבר לסביר. בעיה נוספת היא שעושרם ומעמדם מאפשרים להם ליצור קשרים כלכליים עם בנקים, לקבל הלוואות ענק, לא תמיד תוך מתן ערובות מספיקות ובמקרה של התמוטטות כלכלית נושא הציבור בהפסדים אדירים (כמו הצלת בנקים לרבות הבנק למסחר).

הון שלטון

מעמדם מאפשר להם להתחבר אל ראשי המדינה, מראש הממשלה ומטה, וכך גם לקבל הטבות נרחבות כמו זיכיונות ענק לעשרות שנים (מפעלי ים-המלח שהם גם בעלי שטחים אדירים, מפעלי המלח של דנקנר בזמנו). חלקם רכשו מידי המדינה במחירים נמוכים מפעלים כושלים שהם שיקמו והיו למונופול באותו תחום. כך נמכרו צים, אל-על, בזק ועוד, ובפירוק בריה"מ נרכשו תעשיות ענק בידי מקורבים לשלטון ואלו האוליגרכים המוכרים לנו כיום, וגם קבלו הטבות שונות במיסוי וברשיונות יבוא ויצוא. על יחסי הון-שלטון לא נרחיב כאן, ראה משפט נתניהו כיום. הבעיה היא כיצד להגן על הציבור מפני קפיטליזם קיצוני מדי, מה שמכנים כיום "קפיטליזם חזירי", בו בעל המאה מנצל את כוחו לשאוב עוד ועוד כספים מהציבור בלי יחס הוגן בין השירותים שהוא נותן למחירים שהוא גובה. דוגמה לכך הם הבנקים, אשר מעלים עמלות ללא יחס לשירות (כמו דמי רישום למשכנתא, עמלת שמירה על ניירות ערך, לאחרונה גם משיכת כספך שלך מכספומט אחרי סגירת סניפים בפריפריה). קשרי הון-שלטון מובילים לשחיתות ולמעילת נבחרים ופקידות בכירה בתפקידם. כל פקיד באוצר על שלוחותיו או בבנק ישראל יודע שאם יטיב קשריו עם בעלי ההון סביר שאלו יציעו לו משרה מכובדת ומכניסה מאוד לאחר פרישתו. דוגמה קיצונית במיוחד היא פרשת כחלון, שר אוצר שחייב את הבנקים להפרד מחברות האשראי שלהם ואחר תום כהונתו בממשלה הצטרף בשכר מיליונים לאחת מאותן חברות אשראי. בתחומים אלו, משום-מה, אין חקירות על נטילת שוחד בחינת "שלח לחמך על פני המים כי ברבות הימים תמצאנו מוגדל". בעיות קשות יוצר הקפיטליזם לאזרח הפשוט הזקוק לשירותי רווחה, החל משירות רפואי (בארה"ב ברק אובמה נכשל בנסיונו להבטיח ביטוח בריאות לכלל האזרחים), חינוך והשכלה מלידה ועד אוניברסיטה, שרותי בנקאות, דואר, ביטחון שוטף ועוד. המדיניות הממשלתית המוצהרת היא פיזור האוכלוסין בכל רחבי המדינה. בפועל הממשלה פוגעת שוב ושוב בתושבי הפריפריה, דהיינו כל אלו שחיים מחוץ לרצועת רחובות-חיפה וירושלים. באוצר יושב המפקח על הבנקים, אך את השירות הוא נותן לבנקים, לא לציבור הנזקק להם. הוא לא עשה דבר כנגד העמלות המנופחות, כנגד אי-מתן רווח מינימלי לאזרח המפקיד כספו בבנק לעומת הריבית הרצחנית הנגבית על חריגה והריבית הגבוהה הנדרשת מהלווים. בשנתיים האחרונות צמצמו הבנקים את מספר סניפיהם והותירו ישובים רבים ללא בנק, כמו בישובי הנגב מבועים, מיתר, להבים ובפזורה הבדואית. כיום כל שירות בנקאי מחייב תיאום טלפוני מראש, נסיעת עשרות קילומטרים, ומציאת חניה. באופן זה הבנק תורם חלקו לצורך להחזיק רכב פרטי ולעומס בכבישים. המפקח היה צריך להסדיר חלוקת סניפים לישובים ולחייב בנקים, בהסדר ביניהם או במו ידו, להביא לקיומו של בנק אחד לפחות בכל ישוב שבו מתגוררת אוכלוסייה מעל מספר מסוים, נאמר לדוגמה 5,000 נפש. אני מניח שבגליל ובגולן המצב אינו טוב יותר.

אבטלה וקומבינות

עתה התבשרנו, בשעה רעה, כי גם הדואר מצמצם את סניפיו ובין היתר יסגר סניף הדואר בלהבים, הנותן בין היתר שירותי בנק הדואר לתושבי הישוב, לבני "הפזורה הבדוואית" ואף לרבים מתושבי העיר רהט. מעבר לכך שהדואר כורת את הענף עליו היא יושב הנה בעוד כשבועיים לצורך משלוח מכתב רשום יהא עליך לנסוע לבאר-שבע, 17 ק"מ, לחפש חניה, לעמוד בתור ארוך באחד הסניפים שכנראה יושארו בבירת הנגב. כבר הרומאים ידעו את חשיבות הדואר, אומנם בעיקר לצרכי שליטתם, וסללו דרכים לכל רחבי האימפריה. אבותינו ניהלו קשרים באיתות במשואות בין ישראל לבבל. אפילו הדואר העותומני העניק שירות לעתים טוב יותר מדואר ישראל. הדואר שבק חיים לאיטו כי עוד מימי שלטון מפא"י סיפק הדואר תעסוקה לכל מי שהמפלגה חפצה ביקרו ולא תמיד מהעובדים היצירתיים. האבטלה והקומבינות הרסו את הדואר מבפנים. כך חדל הדואר מחלוקת דואר לבתים. הדוורים פוטרו ונשללה פרנסתם (הם לא ימצאו עבודה בהיי-טק), הוקמו מרכזי חלוקה שבכדי להגיע אליהם נִזְקַקְתָּ לכלי-רכב וכמות הנסיעות מכל בית למרכז החלוקה ארוכה פי אלף מסיבוב שעושה דוור ברגל או על אופניים או קטנוע פעם ביום או יומיים. בסן פרנציסקו הנך שם מכתב מבויל בתיבת הדואר בביתך, הדוור נוטל לבית הדואר את המכתב, מניח בתיבה דואר המופנה אליך. לכך לא זכינו, אך לשלול דואר ושירותי בנק-הדואר?!

משמעות חדשה

במצב הנוכחי חייבת המדינה לשוב וליטול את שירותי הדואר לידיה, זו חברה ממשלתית כושלת ועל המדינה לוודא השארת כל סניפיה פתוחים וחקיימים עד שחברת דואר ישראל תעבור רענון ותהא מסוגלת לתת שירות ראוי לאזרחי המדינה, גם אם הגבר יעלה כסף. למשל: אין כל הצדקה להעמסה הנוכחית על בנק הדואר לשלם את דמי הביטוח הלאומי במזומן למאות או אלפי אזרחים כל חודש. ראוי שהמוסד, באישור הממשלה, יחייב כל מקבל קיצבה מכל סוג לפתוח חשבון בבנק הדואר, או בבנק אחר, ולקבל לחשבונו ישירות את הקיצבה. בימים אלו אנו נפרדים מיועז הנדל, שר התקשורת. בעיני הוא אדם הגון, חרוץ ואכפתי. בשנת כהונתו פעל לחייב את חברות הכבלים להניח את הסיבים האופטיים לרחבי הפריפריה וגם פעל-כנגד כפיית "הטלפון הכשר" על אנ"ש, למרות ההתנפלות עלו מראשי המפלגות החרדיות המקפידות לנתק את אנשיהן מהעולם המודרני, מלימודי ליבה, והכל כדי לשמרם בורים במשמרתם. הנדל היה שר טוב, שמילא היטב את תפקידו למעט בתחום הכאוב הזה: סגירת סוכנויות הדואר בפריפריה חבל שעזב את הפוליטיקה וחבל שלא פעל בתקופת כהונתו, הקצרה אמנם, בעניין סניפי הדואר. סמלו של הדואר היה הצבי, והנה לך משמעות חדשה לפסוק בקינת דוד על יונתן: "הצבי ישראל על במותיך חלל. איך..."