לימים, כמדומני לאחר מלחמת השחרור, הוקם בחורשות האורנים העבותות שאחרי מחנה שנלר גן החיות שנקרא, להבדילו מכל גן-חיות אחר, "גן החיות התנ"כי". דומני שהועבר ממקומו הקודם בצפון מזרחה של העיר, לאחר שהופגז ונהרס באש הלגיון הערבי. גם סובב לו סיפור על ארי שנמלט מכלובו ההרוס ושוטט בעיר אשר האריה הוא סמלה, עד שנלכד או הומת. סוף אותו מעשה אינו זכור לי. הגן החדש עשיר לא היה. בין עצי האורן הישנים נבנו כמה וכמה כלובים לא גדולים במיוחד, ודי מרוחקים זה מזה. לא היה זה גן מודרני בו חצרות רחבות לחיות כמקובל בארצות-הברית או באירופה, כלוביו לא היו ככלובי הגן כיום, במקומו החדש ליד הכפר מלחה, בדרומה של עיר. גם גדרותיו לא היו רמות ואיתנות, ואנו - נערים סקרנים קלי-רגלים וקלי-כיס, היינו חולפים על פני גדרות אלו כמהלכים בדרך הישר. אוהב חיות אני מנעורי, גידלתי חתולים וכלבים עזובים בילדותי בחצרות המוסד. בנעורי, בקיבוץ שלוחות אשר בעמק בית-שאן, היו מביאים אלי כל גור או גוזל עזובים שנמצאו בשדות, למגינת לבו של יעקב, הקרוי ז'אק, שחלק עמי את ה"ליפט" [ארגז עץ גדול, עטוי נייר-זפת עבה, בו נשלחו חפצים באוניות, טרם היות "מכולות" המתכת המקובלות כיום] בו גרנו. בזמנים מסוימים חלקו עמנו באותו צריף גם חמישה גורי תן, נחש שחור אחד וכמה צבים וקיפודים. אלא ששוב מקדים אני את המאוחר. מדי פעם הייתי הולך לבדי אל חורשות שנלר, מקפץ ברגל קלה על סלעי הענק שהיו שם, אשר למרגלותיהם הטחובים גדלו רקפות וְרַדְרַדוֹת עדינות מרכינות-ראש. משם אל גדר גן-החיות, אותה הייתי עובר בקלילות, תוך שאני בוחן שמא מי משומרי-הגן ישא רדידי מעלי, הגם שלא היה לי רדיד. הייתי משוטט בין הכלובים, מציץ מעט אל הקופים השובבים, אך עיקר מעייני היו בחיות הטרף הכבירות: הארי, הלביאות, הדב והנמר, כאשר ימיני לופתת ענף עץ, למקרה שמי מחיות הגן תפרוץ פתע מכלובה... כך יום אחד נזדמנתי אצל כלובו של הארי. משום מה הופרדו ממנו הלביאות ואותו ארי, שצבעו כצבע אדמת השפלה הבהירה, היה מהלך בסוגרו הקטן, כששה מטרים מהכא להתם. עודי מתבונן בו ותמה מה עוצם כפו על טפריה המעוקלים, והנה הגיעו למקום שני עלמים, כבני 18-17, ניצבו ליד הסוגר ופנו לאריה בקריאות. הארי כלל לא הסב ראשו אליהם והמשיך לצעוד בכלובו הלוך וחזור. אדישותו לא נשאה חן בעיני השניים, והם החלו להשליך עליו איצטרובלים, ענפים ואולי גם אבנים. קראתי להם לחדול אך נעניתי באיום בנוסח: "צוציק, שתוק, עוף מפה לפני שתחטוף". שתקתי. מה יכולתי לעשות? להזעיק שומר שיתענין מהיכן נכנסתי לגן? כך נמשכה ההתעללות כעשר דקות ויותר, האריה בשלו: צועד וחוזר חלילה, והללו בשלהם: משליכים עליו ענפים וקוראים לעברו קריאות שונות, ואין שומר או סדרן, אין קול ואין קשב. לפתע הארי עצר, סובב את גופו, כך שאברו ניצב למול השניים, הניף את רגלו וללא אזהרה התריז עליהם במלוא עוזו. איני כותב "השתין" וגם איני נוקט לשון נקיה כמו "הטיל את מימיו", כי ביטויים אלו הם חלשים מדי לתיאור המעשה. הזרם היה חזק, כזרמו של ברז כבאים. אותם שני פוחזים ממש הוטחו לאחור. אך לא עוזו של הזרם היה עיקר, אלא ריחו, ריח של שתן מרוכז ועז, ריח שהילך למרחוק. איני בקיא בגידול אריות, ואיני יודע מה טעם ריח מי-רגליו של אותו שחל היה כה עז. כיום אני יודע כי אריות מסמנים בשתן עז-ריח את גבולות הטריטוריות שבשליטתם. אפשר גם ומקורות המים בסוואנה מרוחקים, והאריות עם עצל הם, ואחרי שיטרפו לשובע עשויים הם לרבוץ ימים בצל, עצלים אפילו מלגרש את הזבובים. אפשר שעל כן הם מנצלים נצל היטב את המים שבגופם ואשר על כן שתנם כה מרוכז. מכל מקום, השניים, לחים, דביקים ומסריחים, ברחו משם כל עוד נפשם בם. נער הייתי וגם שמנתי ולא ראיתי עוד כמקרה הזה. לא אוכל גם להתווכח עם מטפל חיות או מאלף אריות שיאמר שלא ראה מימיו אירוע שכזה. אשר ראיתי במו עיני הוא שכתבתי והוא שהיה.