ב-2001, עשרות שנים לאחר שהמחוקק המנדטורי קבע את הבסיס החוקי לכך בסעיף 221 לפקודת העיריות, פרסם משרד הפנים נוהל להטלת חיוב אישי על עובדים ונבחרים שגרמו להוצאת כספים בלתי חוקית מקופת הרשות המקומית.
על-פי הנוהל, המבוסס על הנחית היועץ המשפטי לממשלה, הוצאה שבוצעה בחריגה מהוראות הדין, תיבחן ע"י הוועדה על סמך ביצוע בדיקות, שיערוך רואה חשבון עבור המשרד. הוועדה תמליץ האם להטיל חיוב אישי על האחראים להוצאה הבלתי-חוקית ובאיזה סכום. המלצות הוועדה ייבחנו על-ידי מנכ"ל משרד הפנים, והוא יגבש את המלצתו ויעביר אותה לשר, שיחליט האם להפעיל את סמכותו לחיוב אישי.
אם החלטה על הטלת חיוב אישי אינה מקוימת, נדרשת הרשות המקומית, מכוח סעיף 224 לפקודת העיריות, לתבוע את הסכום שנקבע. אם היא לא תעשה כן, אזי רשאי יהיה הממונה על המחוז להיכנס בנעליה ולתבוע במקומה את החייבים. עד כה, בכל המקרים בהם הנושא הגיע לביהמ"ש, נפסק שיש לאכוף את החיוב האישי.
עיריית טירה, שמספר בכירים בה ובהם ראש העירייה חויבו לשלם 55,000 ש'ל, על-פי החלטת הוועדה לחיוב אישי, הגישה תובענה לאכיפת החיוב נגד אותם בכירים. אולם בחודש שעבר דחה בית הדין האיזורי לעבודה בתל אביב את הבקשה בקבלו את טענת הנתבעים, לפיה נפלו פגמים בהליך החיוב האישי.
בית הדין קבע, כי החלטה על חיוב אישי יש לבחון לאור הוראות פקודת העיריות והנוהל, לפיהם על-מנת לחייב בחיוב אישי נדרשים השלבים הבאים: עצה של רואה החשבון החיצוני של העירייה להטיל חיוב אישי; פסילה על-ידי הממונה על המחוז של כל פריט בחשבון הנוגד את הדין; חיוב אישי של מי ששילם או נתן היתר לשלם; הנמקה בכתב של הממונה, אם מי שחייבו אותו לשלם דרש זאת.
באשר לרואה החשבון, שאינו עובד הרשות המקומית, נקבע, כי הוא ימונה על-ידי המועצה, "כל זאת על-מנת להרחיק את תלותו של רואה החשבון מאותם פקידי עירייה ועל-מנת שיוכל לפעול ללא משוא פנים". בית הדין קבע, כי כדי שהחלטה על חיוב אישי תהיה חוקית, נדרש שרואה החשבון ימונה בהתאם לפקודה, קרי על-ידי המועצה, שאם לא כן - התנאים להטלת חיוב אישי אינם מתמלאים.
תנאי נוסף הכרחי, קבע ביה"ד, הוא שהממונה על המחוז יפסול את פרטי החשבון המנוגדים לדין, תנאי שלא התקיים כאן. בקובעו כך דחה ביה"ד את הטענה לפיה על-פי הנוהל לחיוב אישי, ההחלטה על כך היא של שר הפנים, וזאת כיוון שהנוהל "אינו גובר על הוראות החוק ועל הצדדים לפעול על הוראות הפקודה ככתבן וכלשונן".
ללא ספק, מדובר בפסק דין חריג, בו נבחנו הדברים בצורה דווקנית (לא תכליתית). אם החלטה זו לא תתהפך בערעור משמעות הדבר, קרוב לוודאי, היא שמשרד הפנים יבחן מחדש את הנוהל לחיוב אישי. על-פי פסק דין זה, על פניו בכל ההחלטות שהתקבלו למן הפעלת הנוהל בתחילת העשור הקודם נפלו פגמים, כיוון שרואה החשבון שעל בסיס חוות דעתו התקבלה ההחלטה להטיל חיוב אישי, מונה על-ידי משרד הפנים ולא על-ידי מועצת הרשות המקומית.
באשר להחלטת הממונה לתקן את הספרים, אזי כיוון שלא נקבעה מסגרת זמן לכך, ומכיוון שכאמור מצא ביהמ"ש שאי קיום כלל זה יכול להוות עילה לבטלות החלטה להטיל חיוב אישי, גם כאן יהיה על משרד הפנים לקבוע הוראות.
נדמה, כי בפסק דין זה נמתחה לראשונה ביקורת שיפוטית (תרתי משמע על הפרקטיקה לחיוב אישי), ובכך נחשפה חולשתה העיקרית והיא שהכללים הללו מעוגנים בהנחיה מינהלית ולא בחקיקה. יש להניח, כי גם עובדה זו תיבחן לאור תוצאות פסק דין זה.