|
- ממחר לא אוכל לאכול את האוכל האהוב עליי, את הדברים הטובים, אז ננצל את זה עכשיו. המחשבה הזאת של "הארוחה האחרונה של הנידון למוות..." מראה מה אנחנו חושבים על דיאטה. היא נתפסת כעונש וסבל ואז באמת צריך לנצל את הרגע האחרון למלא מצברים... אבל, אם הכל מותר - אז אפשר לנטרל את העוקץ של מחשבה זו;
- כבר הלך היום, אז אם כבר אכלתי, אז קדימה... אני קוראת למחשבה הזו אבי אבות הטומאה. היא זו שמכשילה כל-כך רבים וטובים. והיא יכולה להתחיל מאכילה סתמית של ביס מעוגייה, טעימה של בורקס. ושוב, הכל מותר וגם אם חרגנו במעט, לא קרה כלום, לחזור מייד למסגרת;
- בלאו הכי לא ירדתי השבוע - אז מה? האם זה אומר שעלי לפצוח בחגיגת זלילה?
- ירדתי יפה, אז אפשר להשתולל מעט - מה לומר, כל הדרכים מובילות למקרר;
- אני אוכל רק עוגייה אחת - ומי אומר זאת? זה שתמיד הולך לאם כבר... ואולי כדאי לתכנן קצת יותר ריאלי. האם זה מציאותי שנאכל רק עוגייה אחת? ולא עדיף יותר עוגיות שאכלתי בזכות ולא הרבה עוגיות שאכלתי תחת מחאה?
- "כמה זמן אפשר לסבול" נכון, אי-אפשר. אז לכן, בואו נבנה תפריט שניתן לחיות איתו בשלום;
- רק עכשיו... ואחר-כך, אם כבר?
- אני רוצה לטעום מהכל... והלוואי וזה היה נגמר בטעימות... וחשוב לזכור, שאין אפשרות לאכול הכל. אז בואו נבחר את הדברים שאנחנו באמת רוצים;
- מי יודע מתי אהיה במסעדה הזו בפעם הבאה... ושוב, בהמשך למחשבה הקודמת, הרצון לאכול מהכל. ואיך לנטרל מחשבה זו, הרי אין מישהו שיכול לאכול את הכל. הפעם הזו אבחר את המנה הזו, וכן, ניתן לחזור למסעדה הזו גם בעוד זמן;
- אני יודע/ת לחזור למסגרת, זה בסדר... מכירים את אלה שהפסיקו לעשן לפני עשור וכך מרגיעים את עצמם. המחשבה הזו "מאפשרת" לנו להשתולל. אבל, בואו נשאל את עצמנו מה משמעותה של השתוללות. האם באמת ניהנה מהאכילה הזו גם כמה דקות אחרי שנסיים? ומדוע בעצם אנחנו זקוקים לאכילה ללא גבולות? זו יכולה להיות שיחה מעניינת. ואגב, בין לא לאכול או לאכול רק חסה ובין לאכול כמויות מוגזמות, יש הרבה אפשרויות ביניים;
- לא בא לי לשים לב, כן, זה לעיתים מעייף להיות מודע. וכן, זה בסדר לחרוג ולצאת מהמסגרת. אבל, בואו נעשה זאת במודע ולא מפני שנוח באותו רגע. ונדע שהארוחה הבאה כרגיל;
- אני רעב/ה. זה מהבטן ולא מהראש - באמת? כדאי לבדוק את עצמנו. זה מדהים כמה מעט אוכל אנחנו צריכים פיזיולוגית.
ומה המשפט שאת/ה אומר/ת לעצמך?
ומה המשפט המתקן?
|
