צבי א. ידידי המשורר, השלום והברכה לך ולרעייתך..., אשר מִסִּפְרְךָ אני מבין ששמה ראוי לה והיא ראויה לשמה. היו ברוכים.
אני מודה לך על ספר שיריך "מזמור לתודה" שֶׁהֶעֱשָׁרְתָּנִּי בו. מתנצל אני על שֶׁכֹּה ארוכות עוכבה תְּשׁוּבָתִי, לַחֵץ הָעִתִּים וְחֵטְא הַדְּחִיָּה הֵם שִׁילּוּב גָּרוּעַ ו...מְנַצֵּחַ!.
אַתָּה כּוֹתֵב בֵּין הַיֶּתֶר בְּתוֹדָה לָאֵל על זקנתך. אשריך. לי היו ימים מעולים יותר מימי זקנתי. איני מתלונן, אך אחרי מספר ניתוחים ושאר מַרְעִין בִּישִׁין כבר איני אשר הייתי.
עודני יושב וכותב. פרסמתי אלו ספרים ואחד מהם, והנאה בהם, אני מצרף כאן. מְקַוֶּה אני שישא חן וחסד מלפניכם. הכתיבה, גם בחרוזים, קלה לי מאוד ומהנה. הניקוד קשה, ההוצאה לאור מעצבנת ו(אי)-ההפצה מרגיזה מכולם. אני רובץ על מלאי ספרים כאותו נָבְחָן הרובץ על גרעינים - הוא אינו אוֹכְלָם אך גם הבהמות לא. כך כל עוד אין הספרים מועברים לאחרים, ובכל זאת לוואי ואלו יהיו צרותינו...
אני מקווה שאינך נמנה על אלו שסבורים ש"קול באשה ערווה" ודומיהם. תמהני כיצד ניתן להגיע למחשבה כה מטופשת בעם שתרבותו כוללת זמרות כמו מרים הנביאה אחות משה ושירת דבורה הנביאה. גם זה אחד מִעִווּתֵּי הדתיים בימינו. כלום אִמָּם לא שָׁרָה לשוטים אלו שירי ערש בילדותם? (מה שאתה ואני לא זכינו לו). כלום בכך גילתה אמם את ערוותה? הוא הדין בָּאֶוִילִּים שקבעו "קול באשה ערווה". אלו מוצאים עֶרְוַת-דבר בכל, והמטופשים מכל הם אלו המאפשרים לבנות ביתם הנשואות לחבוש קפלט העשוי משיער של אישה אחרת. כאן מספר תמיהות: אם נערה רווקה רשאית להציג שערותיה - כלום מציגה היא ערוותה? או שערותיה הופכות ערוה מיד משנישאה לאיש? וחובשות הפאה - כלום הן מציגות ב"היתר" עֶרְוַת אישה אחרת?!
אני גם עוסק מעט בפובליציסטיקה, כי יותר מדי צללים יש במדינה יקרה זו שלנו, שאין כמונו, ניצולי השואה, שכה אוהבים אותה וכה כואבים את מכאוביה. למרבה הצער צללים רבים מדי במדינתנו חובשים שְׁטְרָיְמֶלִים, מגבעות וכיפות מכיפות שונות, ואיני מתכוון דווקא לאותם רבנים ומלמדי-דרדקים שנעצרים מדי שבוע בגין מעשים מגונים בצאן מרעיתם, אלא לאותם שיושבים בהיכלי המדינה, בכנסת ובממשלה, בהנהלות הַ"כּוֹיְלְלִים", בוועדת הכספים ובקבינט, ושודדים את כספי הציבור אם לכיסם ואם לכיסי שולחיהם, שלא לדבר על אותם מנוולים הנושאים את שם ה' וכתר התורה לשווא, ונלחמים בצה"ל המגן עליהם ונגד המתגייסים המעטים לצבא מקהילותיהם, המקפידות כה על שימור בּוּרוּת וּבָעֳרוּת.
בעיני בזויה גם אמרתם שהם "ממיתים עצמם באוהלה של תורה". היו לנו אוהל מועד ו"סוכת דוד" ואיש לא המית עצמו שם. טומאת המת היא הגדולה בטומאות לפי דת ישראל. מניין הרעיון להפוך את "אוהלה של תורה" לבית קברות ולזירת מתאבדים?! אין שם אלא קהיליית משתמטים. תמהני מה היו משה ורבי עקיבא, רועי הצאן, רבי יוחנן הסנדלר ויצחק הבורסקי אומרים על אוכלי לחם חסד אלו.
כבר כתבתי מכבר שהם מְבַזִּים שֵׁם-שָׁמַיִם בהתיימרם להגן על בורא-עולם בהצהירם שהם, כמו המוסלמים המטורפים מדאעש והסלפים המוסלמים, (וכפי שהיו בזמנו נוסעי "מסעי הצלב" הבורים והרצחנים ואנשי האינקויזיציה הסדיסטים), מגיני הבורא, כאילו, חלילה, יושב מרומים זקוק להגנתם ובכך מַגְּחִיכִים את גדולתו. גם כתבתי: "אוי לאלוקים שאלו "מגיניו".
כלום הקב"ה זקוק למשליכי האבנים על כלי-רכב בשבת, וְלִמְטִילֵי החיתולים המסריחים על שוטרים? כלום הם בשמו יורקים על ילדות תַּמּוֹת שלבושות שלא לטעמם?
אני רואה שהנך משלומי אמוני ישראל והתחזקת מאוד בדת. כל ספרך הוא שירת הלל לבורא עולם ויפה שכך. אני בעוונותיי רחקתי מעט, הן בגין תמיהתי מה פעל בורא עולם בשואה (או אן נעלם אללה בימים אלו מסוריה שכנתנו), הן משום הצורה והאופי שקבלה הדת בימינו אלה, והן בשל נושאי שְׁמָהּ לשווא.
דת ישראל (ישראל, לא היהדות של שבט יהודה בלבד) לא די היה בה לרבותינו, והם בנו סביבה בכל דור ודור עוד ועוד גדרות, בסופו או באמצעו של דבר: מרוב גדרות הן הפכו לחומות גבוהות ואטומות עד שהדת מרוחקת מאתנו והחרדים מוקפים עתה בחומות אלו. הם גזרו על עצמם ועל צאצאיהם חיים בגטו סגור ומסוגר ואינם מסוגלים לראות מעבר לאותן חומות. התורה בידם כבר מזמן אינה רק קרדום לחפור בו, היא כבר טרקטור וסכין שוחטים וארנק משגיחי כשרות..
ראה מה עולל לנו אותו חד-גדיא שהתורה אסרה לבשלו בחלב אמו (ודומה שהנימוק למצווה זו היה שכך עשו חלק מִהָעֲמַמִּים עובדי האלילים של אז, שכבר פסו מן העולם זה מכבר): עסק השחיטה הכשרה הפך להליך מסובך ומדוקדק. בעיקרו מטרתו הייתה להקל על ייסוריה של הבהמה הנשחטת. כיום לא יעלה על הדעת לבדוק את טענותיהם של עמי-עולם שהשחיטה העברית (והמוסלמית) קשה וכואבת לבהמות ויש דרכים להקל עליהן. איני מחווה פה דעה אלא מציין שכל הרעיון נדחה על הסף בטרם נבדק, כמו ענין ההלם החשמלי לפני השחיטה, בכדי שהבהמה לא תהא בהכרה ברגעי השחיטה. האם אכן הפרה האומללה חייבת מדין תורה להיות בהכרה מלאה ו"שותפה" סבילה לשחיטתה?
כאן צמחה התעשיה הכבדה והמכניסה היטב של הכשרות. נתמנו משגיחי כשרות, הכשרות הופקעה מכלל הציבור ורבניו ויוחדה לרבנות הראשית ולמשפחות מיוחסות כמו הבד"ץ של הרבן עובדיה זצ"ל וצאצאיו השולטים בכיפה וּבַקּוּפָּה. נוצרו בה אלפי משרות מכניסות השמורות לאנ"ש [אנשי שלומנו], ואלו ממציאים חדשים לבקרים גזירות חדשות. הנה ממש בימים אלו נדרשים כל בתי המלון לקנות ירקות-עלים שגודלו בגידולי מים או יובאו מחו"ל במחיר שהוא פי ארבעה עד פי עשרה מירקות דומים הגדלים באדמת הקודש, והכל מחשש לחרקים בָּעֲלִים, כאילו בתי-המלון אינם מקפידים על כך מטעמיהם, לשמירה על לקוחותיהם.(או אולי חרקי חו"ל טעימים יותר...).
לאחר מכן דורשת הדת היהודית כיום, בעקבות האיסור על שתית או אכילת הדם, את המלחת הבשר משך שעות. אלוקים האכיל את עמו במדבר בעוף השלו. העם נדד עם עדרי בקר וצאן, המדבר רחוק מהים והמלח היה מצרך יקר ונדיר בימי קדם, עד ששימש כמטבע עובר לסוחר. כלום אבותינו בארבעים שנות מסעם נדרשו לאותן שעות המלחה? כלום בשר הקרבנות שנשחטו באוהל מועד ובמקדש הומלח? אין לכך כל צו או הוראה.
בילדותנו נמכרו העופות בחנויות הדגים, והם לא נחשבו כלל כ"בשר" לעניין המלחה ועירוב עם מוצרי-חלב. והנה בימינו העופות כמוהם כבשר הבהמה לכל דבר, נמכרים באטליזים, נשחטים ע"י שוחטים מוסמכים ע"י הרבנות, נמלחים וכל כיוצ"ב. ולא אזכיר את כל הבעיות העצומות שנכפו על העם בשאלות המעמד האישי, מברית מילה עד נישואין ועד מוות וירושה, כולל גיור והיחס לגרים במוסדות הדת. רבש"ע! מה זה היה לנו?!
החרדים, ששורותיהם נתמלאו ע"י "חוזרים בתשובה" בורים ועמי-ארצות, הקוראים מיד בזוהר הקדוש ועוסקים ב"קבלה" עוד בטרם למדו תורה, שלא לדבר על משנה, גמרא או רמב"ם. כידוע, להבדיל, המומרים זה מקרוב, הם הקנאים הגדולים ביותר לדתם החדשה. כמו המצטרפים החדשים לאיסלאם ולדאעש המוכנים גם לשמש "שאהידים" ולהתפוצץ עם קרבנותיהם.
החרדים הקיצונים כיום מחייבים את קהלם לחיות בְּבוּרוּת, בחיים טפיליים, לצאת כנגד המדינה וצבאה, ובו בזמן "לחלוב" את כספיה, ללא בושה ותוך עלבון לדת, שגדולי תנאיה ואמוראיה הדגולים היו אנשים עובדים, כולל רבי עקיבא הרועה, יהושע הפחמי, רבי יוחנן הסנדלר, רבי יצחק נפחא ועוד רבים וגדולים.
התפילה שלנו, מזה מאות שנים, היא קבועה והמתפלל חוזר על אותם דברים מדי יום ביומו, כמכונה משומנת. בצד פרקים ופסוקים מהתנ"ך היא כוללת פרקי שירה ותפילה שחוברו במשך הדורות ותכנם לעתים אינו מתיישב עם האמור בתורה. אפילו אם ניטול שיר נפלא כ"שיר הכבוד" הכולל ביטויים כמו "אין לו דמות הגוף ואינו גוף" ואילו בהמשך: "ראשו כתם פז קווצותיו תלתלים שחורות כעורב", הרי רק משה ראה את הבורא, לשם מה הַ"הַאֲנָשָׁה" הזו, הצגת הבורא כ"איש מלחמות ידיו לו רב". נגד מי נלחם הבורא? היש לו יריב בכלל? כלום האנשה זו אינה פגיעה בו?
צבי, שא נא לי שהעליתי על הכתב תחושות ומחשבות המקננות במחשבותיי. ספרך עתיר האמונה העלה נושאים אלו אצלי אֶל "פני הים" ושלא בטובתך פָּרַשְׂתִּי אותם כאן. אתה לך בדרכך זו עד זקנה ושיבה, ככתוב "צדיק באמונתו יחיה". אכן קל יותר לחיות באמונה מבלי להרהר יותר מדי. האכילה מעץ הדעת לא תמיד היטיבה עם המחשבות והביקורת, כדברי שלמה החכם באדם: "מרבה דעת מרבה מכאוב"...וכאשר תיקרא לעולם של מעלה ותעבור בשערי גן-עדן המלץ נא עלי בפני המלאך גבריאל ואולי ירשו גם לי ולשכמותי להדחק פנימה... מזל הוא שֶׁגּוּפוֹת אין דרכן להתאכזב...
