דנה עלתה השבוע בחצי ק"ג. זה קרה אחרי מספר חודשים בהם ירדה יפה. "מצוין, זה חלק חשוב בתהליך", הודעתי לה. היא התבוננה בי נדהמת, לא מבינה מדוע אני נראית לה מרוצה, בעוד היא עצמה מאוכזבת כל-כך מהעלייה.
ובכן, מדוע זה חשוב כל-כך להצלחת התהליך?
ראשית, בואו נבהיר שמטרת התהליך היא לא רק לרדת במשקל, אלא בעיקר, ללמוד לשמור על ההישג לאורך זמן. המחשבה שרבים מאיתנו חוטאים בה, היא שלעולם לא נעלה יותר במשקל, היא לא מציאותית ורק מובילה לאכזבה ושברון לב.
גם אנשים "רזים אמיתיים", כאלה שלא מתעסקים בדיאטות, לא נשקלים יום יום, לא חושבים על אוכל כל הזמן - עולים מדי פעם במשקל. ההבדל ביניהם ובינינו ה"מדיאטים" שהם אפילו לא מודעים לכך שעלו (הם לא נשקלים, אמרתי כבר?). הם חוזרים במהירות למסלול ולשגרת חייהם ויורדים מייד את מה שהעלו.
ואלו בקבוצה השנייה, העלייה מסמנת כישלון חרוץ ומובילה חזרה לדפוסי החשיבה והאכילה הקודמים. והתוצאה? עלייה חזרה במשקל, בדרך-כלל, עם ריבית. וכך, הנקודה הזו של עלייה במשקל, היא נקודת המשבר אצל רבים.
רן ירד 32 ק"ג. הוא כמובן, היה מרוצה מהשינוי. רכש בגדים חדשים וטען שקיבל איכות חיים חדשה. "לעולם לא אעלה יותר במשקל", הצהיר בביטחון מוחלט. ניסיתי להסביר לו שזה כמובן לא מציאותי, אולם, ללא הועיל.
אני בטוחה שחלק מהקוראים מזדהה עם המחשבה הזו. וכך, אחרי 32 ק"ג פחות, בשבוע אחד אחרי חופשה, הסתבר שעלה 1.2 ק"ג. אם נחשוב בהגיון, הרי העלייה הזו לא צריכה להוות בעיה. איך אפשר להשוות ירידה של 32 ק"ג לעלייה של 1.2. הרי אם יכול היה לרדת כל-כך הרבה, יש לו היכולת לרדת גם את העלייה המינורית הזו. אולם, כמו אצל רבים וטובים, הרגשת האכזבה, התסכול והכישלון גברו. אובדן הפרופורציות הביא לכך שרן שהיה בטוח בכך שלעולם לא יעלה, הרגיש שהפסיד במערכה. וכך, הק"ג ו-200 גרם עלייה ניצחו את 32 הק"ג. כמה חבל וכמה עצוב.
ולכן, חשוב לחוות את העצירה וגם את העלייה במשקל, חשוב ללמוד לשים את הדברים בפרופורציות נכונות, להתמודד עם האכזבה וללמוד לחזור למסגרת בלי שיפוט עצמי מחמיר ובלי מלחמות מיותרות.
תוכנית טובה לירידה במשקל צריכה לספק את התמיכה, העידוד ואת המיומנויות החשיבתיות, רגשיות ולבסוף התנהגותיות לחזור למסלול.
"אבל מותר לי להיות עצובה?" שאלה דנה. זה הרי כל-כך אנושי להיות מאוכזב, עצוב, כועס ומתוסכל כאשר לא מקבלים את התוצאות המצופות. אבל, העיקר, הוא לא לתת לרגשות (עצב ואכזבה, במקרה זה) לנהל אותנו. אנחנו צריכים להיות המנהלים של התנהגותנו. ואני תמיד מתייחסת לירידה במשקל כאל פיקדון. "דע/י מאיפה באת ולאן את/ה עלול/ה לחזור", אני אומרת למטופלים שלי. ומה קרה לדנה? היא המשיכה לרדת ולמדה שהיא מסוגלת לחזור למסגרת. איזה שיעור חשוב.
