שבעה ימים ושבעה לילות חסו אימא פיל ובנה הפילון
מפני ממטרים שסירבו לחדול מתחת צמרת אילן רענן.
'ייאוש', אמר הפילון! היא אמרה לו 'טפשון, בעבים יש חלון,
והשמש, ראה, פותחת אותו ושולחת קשתה בענן'!
מיד יצא פילון ודילג בחדווה בגן הנפלא הרטוב,
נמשך אל ששון המפל שתפח ואץ-רץ אליו, נחפז,
סקרן לראות בעיניו המראה הנפלא הזה מקרוב,
אך החליק, ונפל לתהום ונגרף במי הזרם העז.
הנחל שצף, עקר וסחף סלעים אל הים הרחוק,
ופילון חסר האונים גם הוא נסחף חבול כל כולו.
ואז נס!, המים הטיחו אותו באבן שפה של מצוק,
שם עמד וצווח על נפשו, וכל העולם נחרד מקולו!
אימא פילה זעקה 'בני'!, זעקה שפילחה כל לב,
ומכל קצות הגן נחלצו אז הכל לבא להציל, ויהי מה,
אך המים היו אדירים ופילון נשאר למרבה הכאב
בודד על הצוק, והמים גאו וגברו, ועלו עד אימה.
אמר האחד, איך נציל, הן נאבד גם אנחנו בנחל הזה.
אמר השני, אנחנו פטורים, זה עונשו של כל מסתכן.
אמר השלישי, אני לא מסוגל להביט עוד במחזה.
והרביעי כבר אמר דברי מספד לאם המסכן.
אימא פילה לא שמעה, היא ניסתה לקפוץ, לחרף את נפשה,
אך זקני העדר עצרו בה ממות עם בנה באהבתה,
ואין יודע איזו חרדה מן השתיים יותר קשה -
- בן אובד מול אמו או אם הרואה באסון בנה בבעתה.
אז לפתע עלו במעלה הנהר בונה ובונה שאיש לא ראה
מעולם בגן, התנשפו, אל ייאוש, נבנה סכר בראש המפל,
והמים יעמדו, והנחל ייבש, ופילון יינצל מרעה.
ענתה הפילה 'חי נפשי, שכרכם כפול יהיה ומכופל!
הבונים כרסמו כל עץ, והכל עזרו לשאת הגזעים,
ומי שהביא הבונים מרחוק גם הפליא להאיץ במלאכה,
וסכר מידות ענקי חסם המפל תוך כמה רגעים
ופילון רץ לקראת אמו בערוץ בו האם לקראתו כבר הלכה.
ממרום שתי הגדות עמד כל הגן והביט אם ובבנה,
וראו דמעות גדולות נושרות ונוטפות על אבני הערוץ.
וכאשר הם עלו יחדיו למישור הסכר שאך זה נבנה
נפרץ, והמפל התנפץ והנחל החל שוב לרוץ.
כולם חגגו, אך פילון עמד, ראשו מושפל מבויש,
מודה כי ניצל אך בוכה בליבו על הכאב שהכאיב לאמו,
והאם מאושרת עמדה להודות לבונים בקול נרגש,
אבל כמו שבאו כך הם כבר שבו בונה-בונה אל עולמו.
הערב ירד, גחליליות יצאו לחגוג באורות בגן,
והכל חזרו למקומם, לנום אחרי יום עמוס מעשים.
ואימא פילה אמרה לבנה, 'יבא יום ויסופר, וינוגן,
כי יש בעולם בונים פלאיים המחכים לחולל ניסים.
