אינני מתיימר להיות כתב תרבות או כתב בידור, אך שלוש סדרות טובות שראינו בחודשים האחרונים בערוץ 11 ראויות בעיני למספר מילים. כמי שהיה ילד בירושלים בימי הכרזת המדינה, המצור, וימי ה"צנע" לאחריהם, עת לא הייתה אז טלוויזיה ולא היו בידינו מעות לתשלום ביקורים בבתי קולנוע, הנה משבגרתי ושבתי משירות בשריון והשתחררתי מעט מעומס הלימודים מצאתי עצמי מקדיש זמן יקר, אולי יקר מדי, לצפיה במכשיר זה.
בדרך כלל אני מעדיף, בצד החדשות, לצפות בסדרות טבע, היסטוריה, גאוגרפיה, עתיקות ודומיהן דווקא בערוץ 11, באשר בשני ערוצי החדשות האחרים משולבות לדעתי יותר מדי תוכניות בישול ופטפטת אינסופית על דוגמניות, זמרים ושחקנים, למעט תוכניות "המקור" שמגיש אביב דרוקר בערוץ 13 ותוכניות "עובדה" שמגישה אילנה דיין בערוץ 12 [לפני אותו תיאור כוזב בדיעבד על הקצין הדרוזי שירה למוות בילדה וששופט מסוים המציא עבורה מושג מוזר של "אמת לשעתה", מאז אמינות אותה תוכנית מסופקת בעיני, וחבל] .
לאחרונה הועלו ברשת שלוש סדרות: "טהרן", שהייתה טובה מאד; "מנאייכ", שהייתה מעולה; והאחרונה: "שעת נעילה" שהייתה מצוינת.
"טהרן" בהחלט הייתה טובה, אך לי הפריע משהו שנראה לי בלתי אמין בתסריט: סוכנת מוסד נשלחת ללוע הארי באירן ללא דרכון? והיא חוברת לקבוצת צעירים מתנגדי משטר לשם השגת אותו דרכון, כאשר מדרך הטבע אותה קבוצה נתונה לפיקוח שירותי המודיעין, ה"מוחבראת", "משמרות המהפכה" ו"הבאסיג'"? אותה סוכנת [שאגב משחקת היטב] גם מתייצבת לביקור אצל משפחתה בטהרן?! זהו תסריט שהוא כמעט עלבון ל"מוסד".
"מנאייכ", הסדרה המשטרתית המעולה, במשחקו הנהדר של שלום אסייג, מסתיימת בסיום שלא רק משאיר טעם רע בפה, אלא הוא גם מעט לא אמין. המשטרה התגלתה בשנים האחרונות במערומיה. בזמנו - כמעט רק בצמרת: חמישה ניצבים [כלומר גנרלים!] מיהרו להתפטר מהמשטרה בטרם יחקרו מעשיהם. חלקם משום שכניצבים לא "ניצבו" במאונך אלא דווקא במאוזן, עם שוטרות שהיו כפופות להם. הניצב ניסו שחם הגדיל בהאמינו גם במהלך משפטו שהתנהלותו הייתה תקינה.
שחיתות מוגזמת
אכן כבר לפני שנים תיאר חברי, ששירת במשטרה בדרגת ניצב, את מערכת היחסים במשטרה, ובעיקר בצמרת, כמאורת צפעונים. מאוחר יותר מונה והודח מפכ"ל; ראש הממשלה מתייחס למפכ"ל שהוא עצמו מינה, לוחם שהיה מועמד לראשות השב"כ, כאויב. מונו שרים לביטחון פנים שלא היו ואינם ראויים לתפקיד. כבר חזינו גם בקצין ששיתף לכאורה פעולה נפשעת עם הגב' רות דוד, פרקליטת מחוז תל אביב; נוכחנו ששוטר שימש כרוצח עבור ארגון פשע עד שנרצח בעצמו; ובכל זאת דומה שהשחיתות שתוארה ב"מנאייכ" הייתה מעט מוגזמת: קצין בכיר שכבר מועמד לכהן כמפכ"ל מנהל במקביל, ממש בתוך המשטרה, ארגון פשע רצחני ומשרתים אותו קצינים רוצחים. אוי לנו אם אין כאן הגזמה. מכל מקום - הסיום אינו מתאים לאישיות שאותה מגלם אסייג.
"שעת נעילה" הייתה ריאלית וחזקה. בשונה מאותן שתי קודמותיה. שעסקו בסוכנת מוסד ובקציני משטרה בכירים, הנה כאן הוצגו לוחמים שכמוהם היינו גם אנו, אם גם רק מעטים שירתו בקרבות כה קשים כמו בעמק הבכא בגולן או במעוזי התעלה שנכבשו על-ידי הצבא המצרי. כל מי ששירת בשריון בעת מלחמה, או אפילו רק בתרגילים בימי שלום, חש זעזוע שהעלה ממעמקים שלל זכרונות ואולי גם פחדים ותחושות קשות, בצד גאווה על השירות. אתה חוזה בקרבות שריון קשים עד אימה, בהרוגים ופצועים, בהתחבטויות לוחמים שהופקרו לעתים בדלית ברירה בשדה הקרב.
לא בכדי יצאו הלוחמים שנותרו בחיים או שבו מהשבי להפגנות כנגד הממשלה, ובעיקר כנגד משה דיין וגולדה. שדות הקרב שבסרט היו מוכרים לכל לוחם שלחם בגולן או בסיני או עבר בין הגופות והשריונים השרופים שנותרו בשדה המערכה. היו בסדרה קטעים קשים ביתור, כמו האימה כאשר לוחמי השריון נחשפים להתקפת פתע של מטוסים, ולאחר מכן מבחינים בפגיעה במטוס שלנו; או האימה השוררת כאשר חיילים ממתינים לשווא לחילוץ, או למוות ושבי במוצב החרמון או במוצב מוקף בתעלה. יש גם עוד קטע מזעזע כאשר הלוחמים נוכחים שרכב חילוץ נשלח לחלץ טייס שהופל אך לא אותם, הצנחנים והשריונאים שנותרו בשטח למול השריון הסורי ומטחי הארטילריה.
כתבתי שהסדרה הייתה ריאלית עד כדי התרגשות ואפילו גרמה לרגעי אימה. עם זה, כאשר אתה מביט על הסדרה מהצד, לא בעיין סוביקטיבית, אתה מוצא בה הפרזות וערוב מין בשאינו מינו.
אכן קדמו למלחמה פעולותיהם של מעט "הפנתרים השחורים" משכונת מוסררה הדלה והנידחת לרגלי חומת העיר העתיקה. פעולת אותם פנתרים ראויה לסרט או לסדרה כשלעצמה. אך ההתמקדות בשלושה פנתרים שהם חברים בדם ובנפש אך מתגלים בהם אותם מומים של בגידה והלשנה למשטרה, ולצידם סיפור שלא יאומן על עיתונאי פציפיסט בכיר היוצא ברכבו האזרחי לחפש את בנו בקווי החזית ולבסוף גם נלחם, כאזרח, לצד בנו באותו טנק, קצת מופרך. גם דמותו המרתקת של אבינועם, הנער הגאון [ספק אם ניתן היה לתארו כחייל] שחברו היחיד בשירות ובבת עינו הוא קיפוד לבן(?), אותו הוא מגדל במוצב ונוטלו עמו בהיחלצותו ללא נשק מהמוצב הנכבש יוצרת קטעים מרתקים אך לא כה הגיוניים. סיפורם של הלוחמים נוגע ללב ומשחק השחקנים בסרט ממש מעולה.
כחייל באותה מלחמה, ובכלל בשירותי בצה"ל בסדיר ובמילואים לא חשתי באפליה או אבחנה בין ספרדים לאשכנזים. הסיפור על שלושת הפנתרים מעולה ומבחינה קולנועית הוא אולי משולב נכון ותופס תשומת לב, אך במציאות - לא הורגשה כל אפליה בצה"ל, שבין רמט"כליו המהוללים היו צבי צור, ניצול הטבח בחברון, משה וחצי, מופז ואיזנקוט. לא בדיוק אשכנזים דווקא, ולא רמת אביב בתל אביב או רחביה שבירושלים.
50 לוחמי גולני
חישבו על זה: שלושה פנתרים שחורים, נער חכם שהתבגר רק במהלך הסרט, קיפוד לבן ועיתונאי פציפיסט ניצבים בסדרה זו בשורה הראשונה של מגני המדינה.
בסדרה חסר לי תיאור מפורט יותר של מוצב החרמון, "עיניה של המדינה" כתיאורו של לוחם גולני בראיון אחר, מוצב שהופקר למעשה בחוסר הגנה. כידוע מוצב החרמון היה אז בשיפוצים ולא היה במוכנות מלאה להגנה. על נכס אסטרטגי כה חשוב ויקר הגנו למעשה רק 15 לוחמים של גולני ולצידם מספר טכנאים ואנשי מודיעין. איני בא למתוח ביקורת או לחלק כאן ציונים למפקד פיקוד צפון דאז שלא דאג, עם החששות הראשונים לפריצת מלחמה, לתגבר מיד את המוצב, שהיה אמור להיות מוגן היטב גם בשגרה.
משנודע כי פשטו עליו אנשי קומנדו סוריים בשלושה מסוקים לא שלח לשם תגבורת מיידית במסוקים משלנו. ככל הידוע אלוף הפיקוד לא עלה לרמת הגולן עד להגעתו של רא"ל חיים ברלב שתמה על מחדל זה. רבות נכתב על המחדלים בסיני ערב במלחמה, מעט מדי, אם בכלל, נכתב על המחדלים שהביאו לכיבוש הסורי של מוצב החרמון, שכיבושו מחדש עלה בחייהם של כחמישים לוחמי גולני. תאור מצב זה חסר לי, כישראלי וכחייל לשעבר באותה סדרה מצוינת.
